את ימי הַסֶּגֶר שנכפו עלינו אני מעבירים כאן בניו ג'רזי, תודה לא-ל, עם ארבעה ילדים נפלאים בגילאים 2, 4, 5 ו-7.

עליהם זכינו להוסיף, בעיצומם של הימים הללו, תינוק חדש חדש, שהובא הביתה בדיוק 24 שעות אחרי שהפציע לעולם (בשל תקנות הקורונה). וכל זה קורה בדירה הקטנה והקסומה שלנו, שבה יש 3 חדרים, 2 כיווני אויר ומקלחת אחת.

היום ניסיתי להתקלח.

פחות מדקה אחרי שנכנסתי, נשמעו דפיקות על הדלת. בעיצומו של שיעור טלפוני, נגמרה הסוללה בפלאפון, ובת ה-5 חייבת להתחבר מחדש. התלבשתי, יצאתי, מצאתי מכשיר חלופי, הזנתי את קוד הכניסה לשיעור, חיברתי את הילדה לשיעור, נשיקה ושלום.

נסיון מספר שתיים. 4 דקות הוא חיכה. ואז, כאילו על פי אות, התדפק בן השנתיים על דלת האמבטיה. מקרה חירום. הוא צריך דחוף לשירותים. התלבשתי, יצאתי, לקחתי אותו, ניקיתי אותו, נשיקה ושלום.

חמש דקות בדיוק עברו לפני הדפיקה הבאה.

ובעודי מתלבטת אם לצחוק או לבכות, נפל לי פתאום האסימון: אני הִלֵּל!

הגמרא מספרת על אדם שהתערב עם חברו שהוא יצליח להוציא את הִלֵּל הזקן משלוות נפשו. המתין הלה ליום שישי, יום הלחץ הלאומי, חיכה עד שיכנס הלל לרחוץ, ואז קרא "מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל?". הלל התלבש ויצא אליו, הקשיב באורך רוח לשאלה הבלתי־חשובה שלו, ענה לו ושב לחפוף את ראשו. ושוב קרא האיש "מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל?", ושוב יצא הלל, וחוזר חלילה.

אחרי שעה ארוכה שבה הטריד את הלל בשאלות טרחניות ובלתי־חשובות, ונענה על כולן בסבלנות ובאורך רוח, קרא האיש בתסכול "בגללך הפסדתי 400 זוז!". שעל זה ענה הלל: "עדיף שתפסיד 400 זוז ועוד 400 זוז, ובלבד שלא אתעצבן".

עם ההפרעה השלישית קלטתי שא-לוהים אירגן לנו שידור חוזר של ההתערבות ההיא, כאן בדירה הקסומה שלנו. האם אקח חלק בשידור החוזר? האם אהיה סבלנית כהלל?

והאמת היא שההפקה הזו – "מי כאן הלל: השידור החוזר" – רצה כאן שלשה חודשים!

האם אני סבלנית עם בעל שמנסה באומץ לעבוד כאן מהבית למרות הבלגן?

האם אני סבלנית עם ה-Wi-Fi, ארבע שיחות הועידה הסימולטניות, ותפקיד אשת־התמיכה הטכנית שניתן לי?

האם אני סבלנית עם ילדים שלגמרי לא יזיקו להם הפסקה מחינוך־הבית הכפוי הזה והזדמנות לשחק קצת בגינה?

האם אני סבלנית כלפי כל אותם אנשים שהחליטו פתאום להתלמד בהתבודדות?

האם אני סבלנית כלפי חתיכות הלגו הקטנטנות שאנחנו לא מפסיקים לדרוך עליהן?

זה לא קל.

יש רבנית בניו יורק בשם דבורה קיגל, המציעה להתבונן בחיים כאילו היו מחזה, שבו כל אחד בסך־הכל קורא את התסריט שניתן לו. החמות קוראת את תסריט החמות; הבעל קורא את תסריט הבעל; הילדים קוראים את תסריט הילדים.

ואני? אני לא רק קוראת את התסריט שלי. אני גם כותבת אותו.

התובנה היומית שלי היא, שהנגיף הזה סיפק לי הזדמנות לקחת חלק בשחזור של אחד מגדולי המחזות של הלל הזקן.

היום ההזדמנות היתה בולטת מכדי שאפספס אותה. שמרתי על קור־רוח.

מעניין מה יהיה כתוב בתסריט שלי מחר.