שמעון: בדיוק סיימתי את הרבעון הטוב ביותר שהיה לי אי פעם בעסק, אז לא כל כך דאגתי לגבי הכסף ויכולתי סוף סוף להירגע וליהנות מה"חופשה" המאולצת שכפה עלינו הווירוס.

לא הרגשתי כל כך טוב במשך כמה ימים וחשבתי שאולי נדבקתי בגרסה קלה של הקורונה בדומה לרבים מחבריי בלוס אנג'לס, אבל לא דאגתי. החלטתי להיבדק כדי לשלול את האפשרות ואשתי ואני הלכנו למרפאת החוץ ב- UCLA.

עשרים וארבע שעות לאחר מכן הייתי מחובר למכונת הנשמה, נלחם על חיי.

לאה: היו לנו כמה חברים עם חום שנמשך עשרה ימים, אז כששמעון היה חולה מספר ימים, כל עוד החום שלו נשאר יציב (מדדתי לו 5 פעמים ביום!), היינו בסדר... לפחות ככה חשבתי. הרופא של שמעון אמר לנו שעדיף להישאר בבית.

רופא חבר שלנו הציע שניבדק כדי שנדע עם מה אנחנו מתמודדים. הרופא במרפאה אמר שרמת החמצן של שמעון בדם היא 84, שזה מאוד נמוך, ושהם משאירים אותו ללילה להשגחה. באותו שלב עוד לא היה לנו מושג שלמרות שנראה היה שבעלי די בסדר, מבפנים הוא היה פצצה מתקתקת.

זה היה ביום חמישי בלילה. בשישי הוא כבר הגיע לטיפול נמרץ ובליל שבת הוא התחבר למכונת הנשמה. הוא שלח לי הודעה שהוא אוהב אותי, שהוא מתחבר למכונת ההנשמה וביקש שאתפלל למענו. הייתי בהלם. בהתבסס על כל סיפורי האימה ששמענו על הקורונה, חשבתי שזו תהיה ההודעה האחרונה שאקבל ממנו.

שמעון: שלושת השבועות הבאים ביחידת הטיפול הנמרץ מעורפלים למדי. כמובן שלא חגגתי את ליל הסדר, בקושי ידעתי שהיה פסח.

אני זוכר בבירור את אשתי לאה צועקת שאלחם על חיי ושאתחנן בפני רבון העולם שיעזור לי. באותו זמן, היא גייסה אלפי מכרים דרך דואר אלקטרוני ומדיה חברתית שיתפללו ויאמרו עלי תהילים. הייתה זו אחת מתוך כמה פעמים שאשתי הצילה את חיי, פשוטו כמשמעו.

לאה: השבועות לאחר מכן היו כמו רכבת הרים מטורפת. הייתי מתעוררת באמצע הלילה לאחר כמה שעות של שינה טרופה וקולטת שהמיטה של שמעון ריקה. לא היה שום דבר שיכולתי לעשות. לא הייתי יכולה לשהות לצידו כיוון שאסור היה לבקר. בתי החולים היו בסגר מלא. כל מה שהיה לי היו שיחות הטלפון עם בית החולים. הבטן שלי היתה מתהפכת כל פעם שהטלפון צלצל. בסופו של דבר הם ניסו לארגן שיחות זום. לפחות יכולתי לראות אותו, כשזה עבד... הריחוק החברתי מנע מילדיי הנשואים הגרים בקרבת מקום ומנכדיי להגיע ולתת לי כוחות.

 

אז התכנסתי פנימה. התפללתי מעומק לבי. בכיתי חזק. ידעתי שזוהי קריאת התעוררות. ראיתי כמה התייחסתי לדברים בחיי כאל מובנים מאליו. כשהתעמתתי עם הפחד לאבד את שמעון, כל מה שראיתי היה את הטוהר שבו – טוב לבו, נדיבותו, תכונות האופי המדהימות שלו וסבלנותו יוצאת הדופן. התפללתי ממקום כל כך עמוק. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתייחס אליו שוב כאל מובן מאליו. שמעון, אני אוהבת אותך! אל תמות!

 

שבועות אלה היו אינטנסיביים יותר מכל ימי הכיפור שחוויתי בחיי.

השבוע השני במכונת ההנשמה היה פסח, החג הראשון נמשך 3 ימים ובהם לא יכולתי להתקשר בטלפון, אלא אם כן היה מדובר בפיקוח נפש. כשהרופאים ניסו לגמול אותו מתרופות ההרגעה ואי הנוחות גרמה לו להיות עצבני, הם ביקשו ממני להרגיע אותו בטלפון. זה היה סוריאליסטי: אני עורכת שיחת וידאו לטיפול נמרץ, בשבת, עושה כמיטב יכולתי כדי לעזור להציל את חייו של בעלי.


אם אודה על האמת, הייתי הרוסה. הילדים שלי שמרו על שפיותי. הילדים הגדולים יותר מנישואיי הראשונים תחזקו את הבית וטיפלו בבתנו הצעירה. חברים הביאו לי ארוחות טעימות רבות. הבן שלי ערך ליל סדר מהמם והכרחתי את עצמי לאכול (חובת שתיית היין עזרה!). אפילו הצלחתי לצחוק מדי פעם.

ניסיתי להיאחז בשיעוריה של הרבנית דינה וינברג לפיהם יש לליל הסדר עוצמה כזו שיעניק לנו אמונה שתספיק לנו לשנה שלמה. ניסיתי להפנים כוח זה ולהתחבר אליו, ולחזק את הקשר שלי עם אלוהים. שמעתי את קולו של הרב נח וינברג ז"ל, שאמר לי פעם בזמן שהתמודדתי עם משבר: "מתי תלמדי שא-לוהים אוהב אותך?" עבדתי על חיבור עמוק לאהבתו של א-לוהים וקבלת המבחן שהוצב בפניי. איכשהו, החזקתי מעמד.

שמעון: זה מעורר ענווה לחשוב על כל הניסים שהצילו את חיי וזה מאתגר אותי לקבל על עצמי את האחריות לחיות חיים בעלי משמעות יתר, מטרה ומיקוד.

הצוות בטיפול הנמרץ לא יכול היה להבין למה מישהו כמוני, שאין לו מחלות רקע ולא נמצא בקבוצת סיכון, היה כל כך חולה. אין לי עודף משקל, אין לי סכרת ואין לי שום דבר שעלול להחליש את מערכת החיסון שלי. מבחינתי, זה ברור שחליתי בגלל תוכנית א-לוהית כלשהי.

רק חודשיים קודם לכן, סוכן הביטוח שלנו התחנן בפנינו לשלם 50 דולר נוספים מדי חודש כדי שתהיה לנו גישה למרכז הרפואי של UCLA. אותם 50 דולר העניקו לי את הטיפול המדהים ביותר ביחידת הטיפול הנמרץ של UCLA ואף הקנו לי גישה למרכז השיקום המסונף ל- UCLA. זו נחשבת מערכת הטיפול הטובה ביותר בקורונה מערבית לנהר ההדסון וכל ההוצאות היו מכוסות.

נס נוסף התרחש בשבוע השלישי שלי ביחידת הטיפול הנמרץ. עברתי צנרור בפעם השנייה כתוצאה מזיהום משני בעקבות דלקת ריאות. בפעם השלישית הם הרגישו שאני לא מספיק חזק כדי לנשום בכוחות עצמי. צוות הטיפול הנמרץ רצה לבצע פיום קנה כדי לשלוט ברמת החמצן שלי לפני שינסו לנתק אותי בבטחה ממכונת ההנשמה בפעם השלישית. הבעיה (שהתגלתה בסופו של דבר כברכה גדולה) הייתה שלמרות שעברו מספר שבועות, עדיין בדיקות הדם שלי חזרו חיוביות לקורונה, אז הם לא יכלו לעשות לי פיום קנה. כל שירותי השיקום (כולל הטיפול בפיום קנה), היו פתוחים רק בפני חולים שתוצאות הקורונה שלהם היו שליליות. במהלך אותם ימים נוספים שהם חיכינו לתשובה שלילית השתפר מצב בריאותי כך שהם הרגישו בנוהיו מוכנים להסתכן בהוצאת צינור ההנשמה בפעם השלישית וכך אפשרו לי להימנע מפיום הקנה, שעלול היה להוביל להחלמה הרבה יותר ארוכה ומסובכת. לבסוף, כשהייתי מוכן לעזוב את בית החולים ולעבור למרכז השיקום, לפתע בדיקות הקורונה חזרו שליליות!

לאה: כשהודיעו לי מבית החולים שהם מנתקים את שמעון ממכונת ההנשמה בפעם הראשונה ושהוא ינשום בכוחות עצמו הייתי מלאת התרגשות. עדיין דאגתי, אבל חשבתי שיש סיכוי שיחזור הביתה לימים האחרונים של פסח! אבל כנראה שאז עדיין עמדו כמה שלבי צמיחה לפנינו. אולי היינו צריכים עוד שינוי, עוד התבוננות פנימה ועוד תפילה. שמעון לקה בדלקת ריאות משנית וחזר למכונת ההנשמה.

בקשות לתפילות נשלחו לכל רחבי העולם. ניסיתי לקבל ברכות מכמה רבנים גדולים וצדיקים. קראתי פרק אחר פרק של תהלים ועוד תחינות. חבר מהעיר העתיקה בירושלים התקשר אליי בשיחת וידאו בכל פעם שהם אמרו תהלים והתפללו למען החולים במניין קטן בכותל המערבי. הייתי בקשר עם מומחים רפואיים וצוותים רפואיים בבתי חולים ועקבתי אחרי כל ההתפתחויות האחרונות בנוגע למחקרים רפואיים של וירוס הקורונה.

הייתי אומרת לשמעון בטלפון: "אתה חייב להתפלל עבור עצמך! התפילות שלך חזקות יותר משלי." הייתי צועקת לו: "תילחם במפלצת הזו!"

רכבת ההרים המשיכה בדרכה, יום אור, יום חושך. פעם שנייה ניסיון גמילה ממכונת הנשמה. לא עבד, פעם שלישית חזרה להנשמה. שוב הפחד חוזר. כבר עברו שלושה שבועות שהוא שוכב בטיפול נמרץ. ואז, בדרך נס, יום אחד שמעון נותק ממכונת הנשמה בפעם השלישית, ללא פיום קנה.

הייתי כל כך מתוחה עד לרגע שעזב את בית החולים. רצתי לקבל את פני האמבולנס שהביא אותו למרכז השיקום, שבו שוב לא אוכל לראות אותו שבועיים ויותר. הצלחתי לשהות אתו בחוץ למשך דקה שלמה לפני שהכניסו אותו לבניין.

שמעון: השאלה ששאלתי את עצמי כל הזמן הייתה למה היה קריטי כל כך לשלוח לי קריאת התעוררות כזו? הגמרא מלמדת שאם אדם מכניס את היד לכיסו להוציא מטבע ומוציא משם מטבע קטן יותר, זה נקרא ארוע מייסר ודורש בחינה עצמית. אולם נראה שבשמיים החליטו שאני צריך קצת יותר מזה... 3+ שבועות של שהייה בטיפול נמרץ עם סיכויי הישרדות של 50%. אאוץ'.

אז מה למדתי? דברים רבים, אולם החשוב מכל: להעריך את אשתי היקרה. היא שמה את החיים שלה בהמתנה ולא ישנה – פשוטו כמשמעו – במשך מספר שבועות, ירדה 5 ק"ג, בכתה ללא הרף ופנתה לכל העולם בבקשה להסתער בתפילות על שערי שמיים למעני.

אם יש למישהו ספקות לגבי יעילותה של תפילה, הוא יכול להתקשר אליי או לכל אחד מבני משפחתי כדי לדון בכך.

אני מקווה שהבנתי את המסר ושאני עורך את השינויים הנדרשים כדי שלא אזדקק שוב לעולם לקריאת התעוררות שכזו. בסופו של דבר, אני מאמין שהקורונה נתנה לי ולמשפחתי הרבה יותר ממה שהיא לקחה.

לאה: תודה לא-ל (לעולם לא אוכל להודות לו מספיק), בעלי חזר הביתה מהשיקום. עדיין יש דרך לפנינו, אבל שמעון שלי חוזר לעצמו!

אני השתניתי. אני לא מושלמת. אבל אני עומדת לעשות כמיטב יכולתי כדי להעריך את מה שיש לי. אני ממשיכה להודות לשמעון שהוא נאבק על חייו! אני חושבת על ניצולי שואה שנישאו ובנו חיים: הם לא קיטרו על דברים קטנוניים כמו על אי-זריקת זבל או על קבלת דו"ח חנייה. מאחר שהביטו למוות בעיניים יש להם פרספקטיבה וסדר עדיפויות ברור יותר.

אני מרגישה שאנו שייכים לניצולים ברי-המזל.

הערכתי הרבה שלוחה לכל מי שהתפלל ועזר למשפחתי, ד"ר יוסי אנגלנוף, שתמך ועזר לי, וכל הצוות ב – UCLA, ובעיקר ללואיז ולרייצ'ל, האחיות הכי טובות!