רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

אחותי מרעיבה את עצמה למוות

ב׳ בסיון ה׳תש״פ ב׳ בסיון ה׳תש״פ 25/05/2020 | מאת מרים שלם

שילוב קטלני בין הפרעת אכילה חמורה לבין פחד והכחשה של בן הזוג.

יללות הגיעו מלמעלה, ככל הנראה מחדר השינה שלה. התחננתי לא-לוהים שירחם עליה, שהפעם הכאב ישכך במהרה.

נשמתי נעצרה כשראיתי אותה. האחיינית שלי צדקה כשביקשה ממני לבוא. אמא שלהם – אחותי – נראתה נורא.

העור הצהוב על פניה של אמילי היה נפול, נראה היה כאילו עצמות הלחיים שלה נעלמו. רגליה נראו כמו 2 מסרגות, השמלה שלה הייתה דבוקה לעצמותיה ולא נותר בשר על גופה. היה זה מראה מזעזע ושובר-לב.

הרמתי את גופה חסר המשקל והנחתי אותה על המיטה. היא הייתה כל כך קלה ושברירית. כשהכאב חלף, היא חייכה וחשפה שיניים מרקיבות. היא נראתה כמו שלד לבוש בשמלה.

היה מחריד לראות את ילדיה הצעירים, שהתאספו סביבה, מסתכלים עליה. עיני נעמי בת ה- 13, היו מלאות חרדה. גם היה רמז לכעס על פניה. לרוע המזל, עולמה סבב סביב בריאותה של אמה. נעמי ידעה שבכל רגע אמה עלולה לקרוס ושיגיע זמן שבו הם כבר לא יוכלו לעזור לה. נעמי כבר עכשיו הייתה בתפקיד של מטפלת. היא איבדה את אמה לפני זמן רב;

כשאמילי נרדמה לבסוף יצאנו מחדר השינה על קצות האצבעות. "דודה מרים", שאל אלישע, "אמא כבר לא אוהבת אותנו? בגלל זה היא לא רוצה להחלים? למה היא לא רוצה להיות בריאה?"

עיניי התמלאו דמעות. "אמא שלכם אוהבת אתכם מאוד", אמרתי לילדים. "אני מבטיחה לכם שהיא עושה את המקסימום מבחינתה כדי להחלים".

אנורקסיה היא הפרעה נפשית: הסובל מהמחלה מסרב לאכול ואובססיבי לגבי ירידה במשקל. אנורקטיות ממלאות לעיתים קרובות את כיסיהן במשקולות כדי לרמות את המאזניים. הן גם נוטלות משלשלים כדי שכל מה שהן אוכלות יחלוף דרך גופן וייצא ממנו. אמילי הייתה חולה ב אנורקסיה נרבוזה מזה כשלושים שנה.

אני זוכרת במסיבת יום ההולדת ה- 13 של אמילי, אמי אפתה עוגת קצפת מיוחדת שהייתה האהובה על אמילי. כשאמילי ביקשה פרוסה שלישית, אמא שלי הביכה אותה לפני כל חברותיה. "לא, לא כדאי שתשמיני". אמא שלי הייתה בעצמה אובססיבית לגבי המשקל שלה ותמיד ניסתה להרזות בשיטות שונות. הכפייתיות הזו השפיעה על כל המשפחה שלנו. האחים שלי ואני מודעים מאוד ושומרים על המשקל, אנחנו בדיאטה ועושים ספורט, למרות שאצלנו זה לא ברמה של הפרעת אכילה.

סביב גיל 14 הפכה אמילי למודעת מאוד בענייני אופנה. העיון המדוקדק במגזיני אופנה מלאים בדוגמניות שדופות השפיע עליה מאוד. בערך אז שמתי לב שאמילי מקפידה מאוד באכילתה ומתעמלת המון. זמן קצר לאחר מכן אמילי התחילה לדלג על ארוחות. אלה היו כמה מסימני האזהרה המוקדמים שהיום, במבט לאחור, אני מבינה שהיו שם. אני בטוחה שהיו סימנים נוספים שהחמצנו. לפני שאמילי התחתנה אולי לא הייתה לה אנורקסיה, אבל היא הייתה אובססיבית לגבי המשקל שלה. הסימנים המטרידים היו שם, אם היינו יודעים מה לחפש.

אחרי שאמילי התחתנה עם דיויד היו כמה שנים שבהן משקלה היה יציב. היא נהנתה לצאת לארוחות ונראתה מאושרת. אולם אחרי לידת הילד השלישי, אמילי החלה לשקר, לומר לבעלה שהיא אכלה מוקדם יותר עם הילדים גם כשלא עשתה זאת. חברותיה של אמילי היו גם הן עסוקות מאוד בענייני משקל. אמילי פצחה בדיאטות קיצוניות והפכה מכורה לממתיקים מלאכותיים. היא שתתה ללא הרף, ממלאת את עצמה בנוזלים במקום באוכל, לועסת מסטיק כדי להימנע מדקירות הרעב.

לא חלף זמן רב לפני שגופה הפסיק להיות מסוגל לעכל את הדברים המועטים שאכלה. גופה היה מורעב קשות.

המחלה מורכבת ביותר ומשפיעה על הרווחה הפיזית, המנטלית והרגשית של האדם. הפרעות אכילה הן תגובה לסטרס. במהלך השנים חוותה אמילי מתח רב בנישואיה. דיויד הוא חבר פעיל בקהילה ואיש עסקים מצליח. אולי היא חשבה שאם תרעיב את עצמה היא תקבל את תשומת הלב שהיא כמהה לה מבעלה. בהתחלה, כשמחלתה של אמילי הייתה עדיין במצב שניתן היה לשלוט בו, היה דיויד מתחנן בפניה שתאכל ומשחד אותה במתנות כדי להשיג תוצאות. שלב זה לא נמשך זמן רב כיוון שאף אחד לא הגיע למקור הבעיה.

ניתן להתגבר על אנורקסיה, אולם החולה צריך לרצות לקבל עזרה. למרבה הצער, אמילי נמצאת כעת באמצע שנות החמישים לחייה ועד כה סירבה בתקיפות לקבל טיפול. היא לא מאמינה שיש לה הפרעת אכילה. היא הפכה למשימת חייה מציאת רופאים שיגבו אותה וימצאו סיבות אחרות לחוסר יכולתה לאכול. היא ראתה מאות רופאים ובכל פעם שרופא אומר לה שיש לה הפרעת אכילה, היא עוברת לרופא אחר. זהו סימפטום קלאסי של אנשים הסובלים מאנורקסיה.

לדיויד הייתה תמיד נטייה להתחמק ממצבים קשים. חוסר היכולת וחוסר הנכונות שלו להיכנס לעימותים ולהתמודד תרמה למצב נורא זה ואפשרה לו להימשך כל השנים האלה. למרות תחנונינו, לדיויד אין את האומץ לאשפז את אשתו בכפייה בבית חולים. קל לו יותר להישאר בהכחשה ולאפשר לעצמו להמשיך להאמין למניפולציות ולשקרים שהיא מספרת לו.

לרוע המזל, יש הרבה מאוד סטיגמה סביב הפרעות אכילה ואני חושבת שהוא מרגיש שהדבר יציג אותו באור שלילי. אז הוא בוחר להאמין לרופאים שמוצאים סיבות שונות לחוסר היכולת שלה לאכול. במשך זמן רב כעסתי מאוד על דיויד שהוא לא מכריח אותה ללכת לבית חולים או למרכז טיפולי. בשלב מסוים התווכחתי עמו על כך. נקבעו פגישות רבות עם מטפלים המתמחים בהפרעות אכילה, ואז הן בוטלו.

אני חוששת שעכשיו הוא ויתר. כיוון שנשאר ממנה כל כך מעט, הוא פשוט רוצה שהיא תחיה את הזמן שנותר לה כשמשפחתה מקיפה אותה. ואם/ כאשר הגרוע מכל יקרה, הוא לא ירגיש אשמה כיוון שהוא מלכתחילה מעולם לא הכיר במחלה שלה. הכחשה היא כוח רב עוצמה.

נראה כאילו יש לאמילי את כל הסיבות לחיות: יש לה בעל, ילדים ונכדים. אין לה דאגות כלכליות והיא אף סופרת מוכשרת.

אנשים שסובלים ממחלה זו הופכים תוקפניים מאוד, שתלטניים ומניפולטיביים. ילדיה ובעלה סובלים מההתפרצויות שלה. החולים גם אובססיביים לגבי הזנת אנשים אחרים, והיא מערימה אוכל על צלחות בני משפחתה. אמילי אוהבת להזמין אנשים לארועים ולארח למסיבות. כשהיא מבשלת, דעתה מוסחת והיא לא מרגישה רעבה. היא עומדת ליד השולחן, מתעקשת למלא את צלחותיהם של אורחיה. פעמים רבות, אחרי הגשת המנה העיקרית היא סובלת מכאבים כה קשים שהיא עוזבת את האורחים ועולה למעלה. היא יורדת שוב בזמן הגשת הקינוח, כדי שתוכל שוב להערים עוגות על צלחותיהם של אנשים.

אנורקסיה היא זעקה לעזרה. החולים מרגישים לרוב שאין להם שליטה בחייהם. צריכת המזון היא הדבר היחיד שהם יכולים לשלוט בו. פעמים רבות מתבגרות הופכות אנורקטיות כתוצאה מלחץ חברתי. זה לא רק הורס את חייה של הסובלת מהמחלה, אלא את חייה של כל המשפחה. כיוון שיש כל כך הרבה סטיגמות סביב מחלה זו, קל יותר להתעלם מהסימנים המקדימים. לרוע המזל, המצב מחמיר ועלול להגיע לסכנת חיים.

האחיינית שלי נעמי ואחיה הגדולים יותר והנשואים יודעים מה יש לאמם. הם יודעים שמאוחר מדי בשביל שהיא תוכל להחלים באופן מלא, אך הם עדיין מקווים שבעזרת הטיפול המתאים, היא תוכל למרות הכל לזכות באיכות חיים טובה יותר ממה שיש לה עכשיו. זוהי מחשבה מצמררת עבור ילדיה, לחשוב שאמם מעדיפה אולי למות מאשר להחלים.  

רוב ילדיה הנשואים ויתרו על ההפצרות בפני אמם ואביהם ללכת לבית חולים ולקבל טיפול – הם ניסו עשרות פעמים להתחנן בפני אביהם להכריח אותה לקבל עזרה. זו חוויה קשה ביותר לקחת מישהו לאשפוז כפוי במחלקה סגורה בניגוד לרצונו. למרבה הצער, החולות באנורקסיה, אחרי שלב מסוים, אינן מסוגלות לחשוב בבהירות, ורק בן הזוג יכול לנקוט בצעד קשה זה. כשהילדים הבוגרים לא הצליחו לשכנע את אביהם לעשות זאת, לא הייתה להם ברירה אלא לעזוב ולהתמקד במשפחותיהם שלהם.

אחותי דועכת לנגד עינינו, פשוטו כמשמעו. אמילי מתעלפת לעיתים קרובות בעקבות סחרחורת וזקוקה לחמצן כדי לשוב להכרה. בעקבות המחלה שלה, היא סובלת גם מאוסטיאופורוזיס, העצמות שלה כל כך שבריריות שכשהיא מתעלפת היא בסכנה של שבירת עצמות. הגוף שלה דוחה כעת את רוב המזונות. מדי כמה שבועות היא סובלת מהתקף חמור של כאבים, כיוון שהמעיים שלה מתכווצים וכולנו חושבים שעכשיו היא תתאשפז ותסכים לקבל הזנה לווריד, אולם באמצעות הפעלת כוח ידני המצב נרגע והכאב שוכך. כשהתקפים אלה מתרחשים, אפשר לשמוע אותה צורחת מהרחוב.

מדי יום אני מתפללת שאמילי תיפתח לאפשרות של קבלת העזרה שהיא זקוקה לה נואשות, ושבעזרת האהבה והתמיכה של משפחתה היא תוכל לאיטה להחלים.

אני מעודדת כל אחד מכם שחושד שיש לו או למישהו ממכריו מחלת נפש זו, לקבל עזרה בהקדם האפשרי. חפשו סימפטומים מוקדמים כגון דילוג על ארוחות, שקרים ביחס לאוכל, הימנעות מאכילה בחברה, פעילות גופנית מופרזת או לבוש רחב מדי.

להלן מספר אתרים בנושא אנורקסיה:

הכותבת משתמשת בשם בדוי.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן