שנה שנייה בקולג'. אני נכנס לשיעור אנתרופולוגיה ואני רואה... אותה. אני רואה אותה והיא קורנת. היא ממש קורנת, אפילו יותר קורנת ממה שמציגים בסרטים. הלב שלי יודע שיש בה משהו, משהו נדיב, חם וטוב. גם לא הזיק שהיא הייתה בלונדינית יפהפייה.

התאהבנו. זה היה מסוג האהבות שמישהי רואה לתוך נשמתך ואתה רואה לתוך נשמתה מתוך פגיעות וקבלה מוחלטת. סוג האהבה שבו אתם מחויבים זה לזה, מוכנים לסכן הכל זה למען זה ולהיות שם אחד בשביל השנייה (ולהיפך). סוג האהבה שבו, מתוך חוסר הביטחון שלי, כששאלתי אותה מה היא אוהבת בי היא אמרה, "אותך".

היא אהבה אותי בגלל מי שהייתי. היה זה סוג האהבה שריפא חלקים בתוכי שלא ידעתי שהיו שבורים. והיה קל להתעלם מהרב שיעץ לנשמות אומללות שכמותנו, שוויתרו על אימוני כדורגל אחר הצהריים בשביל להשתתף בשיעורי יהדות משעממים, שלא להינשא בנישואי תערובת.

להיות עם המשפחה שלה היה הקלה במובן מסוים. למשפחה שלה לא היה מטען ששמתי לב שיש למשפחה היהודית שלי – מן פסימיות כזו, חשדנות כלפי כל דבר, הטלת ספק בכל, מבוכה מסוימת. אביה החורג היה כומר פרסביטריאני. קרוב משפחה ניסה להזהיר אותי מפני הבעיות האפשריות בדינמיקה הזו, למרות שהוא מעולם לא אמר זאת מפורשות. הוא רק אמר פעם אחת משהו בסגנון, "אתה מודע לכך שהאבא החורג שלה הוא כומר פרסביטריאני".

לא הייתי מודע לשום בעיה. לא מבחינתנו. היא לא האמינה בישו. היא לא זיהתה עצמה כנוצרייה. שנינו האמנו באלוהים. ידענו אהבה.

אי אפשר היה להפריד בינינו. היו לנו הרפתקאות ביחד. כשהתחלתי את הסטאז' בהוראה, היא אספה אותי אחרי הלימודים. היא לימדה אותי נהיגה. היא באה ללוויה של סבא שלי. היא לימדה אותי לשחק קרוקט.

היו לנו את המקומות שלנו: הבריכה, המסעדה, בדיחות פרטיות, עולם משלנו שיצרנו יחד, עולם שבו ילדים בכל גיל עדיין רשאים לשחק, כיוון שכולנו עדיין ילדים, גם אם רוצים לקרוא לנו מבוגרים.

למרבה האירוניה, למרות היותנו ליברליים חסרי תקנה, באופן עקיף היא זו שעזרה לי להבין את ההגזמה במנטליות הליברלית שלי. כי אם אמריקה תמיד טועה, איך יכולה הייתה אמריקה ליצור את אותה שיטה ליבראלית?

התחלתי להתעניין יותר ביהדות. בגלל האופן שבו היא התייחסה אליי שאין שום דבר רע בלהיות יהודי, הרגשתי חופשי לחקור וללמוד יותר. היא ראתה שהיהדות גרמה לי אושר, מעצם העובדה שהיהדות הייתה דבר טוב. הדלקנו נרות ביחד כל שבוע.

הצעתי לה נישואין. היא אמרה כן. היא אפילו הסכימה שרב יחתן אותנו... כל עוד זו תהיה אישה (היא הייתה פמיניסטית).

הבעיה: איך נגדל את ילדינו?

היא לא רצתה שתהיה להם זהות דתית כלשהי. אני רציתי שיהיו יהודים באופן חד משמעי.

דיברנו ודיברנו על כך. אחרי כל פעם שהרגשתי שהענין סגור, התברר שזה לא כך. דיברתי עם רב. "אתה חייב לענות על השאלה הזו: האם היא הדבר הכי חשוב בעולם כולו?"

כן, בהחלט!

ועדיין...

זה לא הרגיש נכון. הרגשתי שמשהו לא נכון.

הלחץ לא הגיע מבחוץ, הוא הגיע מבפנים.

הלכנו לראות את ההצגה כנר על הגג בתיכון המקומי, שם שימשתי כמורה מחליף באותה תקופה. הייתה לי הרגשה מוזרה בסוף ההופעה, כשהשחקנים כבר שוטטו בעליצות ברחבי האולם בתלבושותיהם הנוסטלגיות. כשראיתי אותם בזקניהם המזויפים, חשתי אי נוחות כשבמוחי צצה המחשבה: "במקום של העמדת פנים אתה יכול להיות יהודי. בשביל הכיף. זה מקום בטוח. אתה יכול להיות יהודי. אבל בחוץ לא?".

שאלתי אותה: אם הייתי מחליט לחבוש כיפה, האם היית מרגישה עם זה בנוח?

לא, אמרה.

ואם הילדים שלנו ירצו?

כן, היא אמרה.

היינו על מסלולים נפרדים ולמרות שרציתי נואשות לעצור, לא יכולתי. מי רוצה לעזוב את האדם שהוא הכי אוהב בעולם? לא אני. ההרגשה שחלק גדול וחשוב מאוד בתוכי עומד להיסגר, היתה בלתי ניתנת לשינוי. זה לא היה הגיוני מבחינתי, כיוון שחשבתי שכל אחד יכול לבחור לאיזו דת הוא רוצה להשתייך. חשבתי, גם אם באותה תקופה המחשבות היו מנוסחות במוחי במילים אחרות, שדתות שונות הן פשוט אותה גברת בשינוי אדרת – שיש אמת אחת ושמדובר רק בביגוד שונה שבוחרים. אמנם במובנים מסוימים זה נכון, אך לא הבנתי שגם אם לדתות שונות יש הרבה מן המשותף, יש ביניהן גם חילוקי דעות עקרוניים ומהותיים.

חשבתי שהרעיון של נשמה יהודית הוא רק דרך של גזענים ליצור חלוקה בין אנשים. אבל איזו דרך אחרת הייתה לי להסביר את העובדה שרק דברים יהודיים הלהיבו אותי ושהיה לי צמא אדיר ללדעת יותר? כיצד יכול היה העצמי הרוחני-אך-לא-דתי שלי להסביר שמשהו חסר ושהחוסר הזה יכול היה להתמלא רק על-ידי לימוד תורה, בגלישה באתרים בנושא יהדות, או בשאילת שאלות בנושא רוחניות ונשמה?

הייתי מתמלא בהתלהבות בלתי מוסברת מלמידה על דברים יהודיים. אף הרגשתי אושר לראות בתי כנסת בצד הדרך. זה שיגע אותי: חשבתי שאני יכול לבחור מה הנשמה שלי רוצה.

מתוך תקוות שווא שהיא תרצה להצטרף אליי למסע אל היהדות, שכנעתי אותה לבוא איתי לבית כנסת קונסרבטיבי לתפילת שבת בבוקר. הספסלים הריקים ברובם והסידורים הישנים, הזכירו לי קצת את בית הכנסת שבו עליתי לתורה בבר-המצווה שלי. הופתעתי מכמות הרגש שהציפה אותי באותו יום. זו לא הייתה הרגשה של נוסטלגיה, של מוכּרוּת או משהו שדמה לזיכרון שהיה לי. הייתה זו ההרגשה של הגעה הביתה, לבית שמעולם לא הכרתי, ולגלות שהוא בעצם שלי. היה זה כמעט כאילו הבימה, החזן, הרב, ספר התפילות, טקס התפילה – הם קרובי משפחה יקרים שאני רוצה לשהות במחיצתם.

לא היה זה רגע רציונלי - הייתה זו בחירה של הלב. היה זה כאילו אלוהים מושיט לי את ידו ואומר, "כן, הֱיה היהודי שאתה".

לא רציתי בכך, אבל הנשמה שלי ידעה טוב יותר.

בעולם המתקדם שלנו, שבו מקבלים ומכילים את כולם כמו שהם, עדיין היו לנו את אזורי הנוחות שלנו והגבולות שלנו. היא אהבה אותי ונתנה לי את הכוח להתבונן פנימה ולהיות מי שאני, יהודי שלא רצה לסגור את היהדות שלו בתוך קופסה.

כשביטלתי את האירוסין וביקשתי את סליחתה, היא אמרה לי שאני לא צריך להתנצל על מי שאני. היא אהבה אותי על כך שהייתי אני והיא רצתה שאהיה מי שאני. שברון הלב היה קשה מנשוא ובה בעת הייתה בי תחושה של שלמות. ידעתי שהבחירה שלי הייתה נכונה.

כל מה שאני תורם היום לעולם היהודי הוא בזכותה.

לסיפור הזה יש סוף טוב. אחרי שבע שנים של חיפוש רוחני מתמשך, הפכתי להיות יהודי שומר מצוות, ופגשתי והתחתנתי עם האישה המדהימה שנועדתי להיות איתה.

האהבה אוהבת גבולות. האהבה חוצה גבולות. האהבה מאחדת. האהבה מאפשרת לנשמה לפרוח. אם למדתי משהו אחד הרי הוא זה: אהבה היא מתנה מאלוהים. אנו כאן כדי לאהוב כל אדם ואנחנו כאן כדי לעשות זאת היטב. אני עדיין לומד.