בואו נדבר על ל"ג בעומר בצל הקורונה. קודם כול, אני כל כך מקווה שיהיה עוצר מלא בליל ל"ג בעומר. איך אמר בשעתו ראש הממשלה על ליל הסדר? "אנחנו לא רוצים שפסח יהיה פורים". אחרי כל השיפור במצב וההקלות האחרונות, אי אפשר לקחת את הסיכון עם עוד חג שיגרום חלילה להדבקה המונית. אסור של"ג בעומר יהיה פורים. ואם לא סגר בכל הארץ, אז לפחות לסגור בצורה הרמטית את אזור מירון. אני יודע שיש יהודים שבשבילם לא להיות אצל רבי שמעון בל"ג בעומר זה קשה כמו לעשות ליל סדר בלי הילדים והנכדים, אבל השנה נגזר עלינו לפגוש את רבי שמעון לא בציון שלו, אלא בספריו, בתורתו, במאמריו בגמרא. זה קצת מאתגר. יכול להיות שיותר קל לנסוע עד מירון ולעמוד בפקקים ובדוחק הרב בפנים, מאשר להתחבר למורשת של רבי שמעון בר יוחאי.

אז הנה רעיון נפלא שקראתי בעלון 'אז נדברו', נקודה חזקה שאפשר לקחת מבעל ההילולא לימים אלה. הרב שמואל פולק מספר שם איך בשבת האחרונה הוא התפלל באיזו כניסה של בניין מגורים בחיפה, והיה קצת מדוכדך. הוא הרגיש, כמו כולנו בשבועות האחרונים, איך הקדוש ברוך הוא כאילו זרק אותו מביתו. "עודני חושב", הוא משחזר, "וזכיתי ל'משלוח מנות' מאיזו יונה שבדיוק עפה מעליי... ואז נשברתי לגמרי. אמרתי: לא רק שריבונו של עולם זרק אותי מבית המדרש, הוא גם מגרש אותי מפה   ?".

אבל אז הוא נזכר בסיפור המפורסם על רבי שמעון בר יוחאי שברח יחד עם בנו מהרומאים. הגמרא במסכת שבת מתארת את מסלול ההימלטות שלו. בימים הראשונים "אזל הוא ובריה, טשו בי מדרשא". כלומר, הוא ובנו אלעזר הסתתרו בבית המדרש. אבל אז, "כי תקיף גזירתא", כלשון הגמרא, הוא נאלץ לעזוב את בית המדרש ולברוח למערה. מה זה "כי תקיף גזירתא"? זה מה שחווינו בחודש וחצי האחרונים )עד ההקלות לפני כמה ימים, ברוך ה'). כל יום הגזרות נהיו תקיפות יותר. בכל ערב התייצבו ראש הממשלה וראשי מערכת הבריאות והודיעו על "גזרות" חדשות. אני כותב "גזרות" במירכאות, כי אלה כמובן לא "גזרות" של הרומאים הרשעים, אלא הוראות מחמירות שנועדו להציל את חיינו. אבל כן, הגזרות נעשו תקיפות מיום ליום: בהתחלה לא יכולנו להתכנס בכמויות גדולות אבל עוד יכולנו להתפלל בבתי הכנסת, ואחרי זה נזרקנו גם משם, ואז אפילו במרחב הפתוח היה אסור להתפלל.    

חזרה לרבי שמעון: בהתחלה, כאמור, הוא ברח לבית המדרש, אלא שגם משם הוא נזרק. נו, מה הוא אמור לעשות עכשיו במערה? להרגיש רחוק. ללכת עם ראש למטה ולהגיד: השם זרק אותי. אז זהו שלא. רבי שמעון בר יוחאי הוא תלמיד של רבי עקיבא. אותו רבי עקיבא שבמשך כל חייו היה מצטער על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך", מתי יבוא לידיי ואקיימנו. כלומר, רבי עקיבא בעצם אומר: לי לא מספיק שהאלמגלה כלפיי אהבה, אני גם רוצה לגלות אהבה לאל. נכון, אם השםמחייך אליי ומראה לי כמה הוא שמח בתפילות שלי ובלימוד שלי, אז טוב לי. אני מרגיש ילד אהוב, אבל אם השם לא מראה אהבה, אלא להפך, ריחוק, הוא זורק אותי מבית הכנסת, יש הסתר פנים - מה אז? רבי עקיבא חינך את תלמידיו שדווקא במצב כזה יש הזדמנות לאהוב את השם בכל נפשם.      

לכן, כשרבי שמעון בר יוחאי נזרק מבית הכנסת כמונו, הוא לא עושה פרצוף מסכן. אדרבה, הוא נכנס בסערה למערה, ודווקא שם מתחיל לעסוק בתורה ולעבוד את השם ביתר שאת וביתר עוז. שימו לב למילים שנשיר (בבית!) השבוע: "בר יוחאי, מושב טוב ישבת, יום נסת יום אשר ברחת, במערת צורים שעמדת - שם קנית הודך והדרך". כל הודו והדרו של רבי שמעון בר יוחאי, מאיפה מגיע? דווקא מהימים הקשים במערה, מתקופת הבידוד וההסגר, מהתפילה ביחידות, בלי קריאה בתורה, מליל הסדר שהוא עשה בלי כל המשפחה. "   

היו לו כל הסיבות שבעולם להיות עצוב", כותב הרב פולק,   "ועוד בשם היידישקייט. ריבונו של עולם, זרקת אותי, אתה לא רוצה את התפילות שלי בבית הכנסת, אתה לא רוצה את הלימוד תורה שלי בבית מדרש. אבל לא. רשב"י קפץ על ההזדמנות. אם האל לא מגלה לי אהבה, אז הגיע תורי לגלות לו אהבה. שם, דווקא שם, קנית הודך והדרך. אז נכון, אומנם אי אפשר להתעלם משרשרת הנזיפות שקיבלנו משמיים. הורחקנו מבית המדרש, מהמניין, מקריאת התורה. אבל צריך לדעת שעם חשיבה ונכונה ועבודה עצמית - נוכל לקחת דווקא מהתקופה המאתגרת הזאת את הודנו והדרנו לכל החיים".

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".