סבתא-רבא שלי, נחמה הורוביץ, נפטרה ממגפת השפעת ב 1918. היא הייתה בהריון באותו זמן והעובר מת יחד איתה. היא הותירה אחריה חמישה יתומים – ביניהם רוז – סבתא שלי. הילדים נשלחו כל אחד בנפרד לקרובי משפחה שונים, כיוון שסבא-רבא שלי היה הלום צער ונאבק לפרנס את ילדיו ולתמוך בהם.

סבתי מעולם לא דיברה על ילדותה, אולם אין לי ספק שהכאב היה קשה מנשוא. משפחתה שבה להתאחד שנים לאחר מכן, אולם את ילדותה הראשונית היא בילתה לבד.

מה שיוצא דופן בסיפור הזה הוא שהמרירות והמלנכוליה שהיו יכולות להיות מנת חלקו של אדם שגדל בנסיבות כאלה, נעדרו ממנה לחלוטין. ההיפך הוא הנכון. סבתא שלי הייתה פרץ של אור בכל מקום שאליו הלכה.

אני זוכרת פעם כשחיכינו בתור ארוך בסופר, למרות שהיו תורים קצרים יותר. הצעתי לה לעבור לתור קצר יותר, אבל סבתי אמרה שזה התור של הקופאית שלה. בעודנו מניחות את המצרכים על הדלפק, הן ניהלו שיחה קולחת והתעדכנו זו בחייה האישיים של זו. בחופשת קיץ אחת, על הרכבת בדיסנילנד, היא חילקה סוכריות גומי ארוכות לכל הנכדים, ואז חילקה את הנותרות לשאר האנשים ששם, כולל הנהג, שהתרגש מהמחווה. הוא לא היה שקוף. למישהו היה אכפת ממנו.

סבא וסבתא שלי

במהלך המגפה הנוכחית, אני נושאת עיניי אל סבתי, כדי להבין איך להגיב בצורה טובה יותר למשבר זה. רבים מהאנשים הקרובים אליי איבדו את מקורות הפרנסה שלהם, איבדו בני משפחה או עומדים בפני עתיד מפחיד ולא ידוע. החרדות והדאגות עמוקות, והסוף לא נראה לעין. השכנה שלי איבדה את בעלה קצת לפני פסח – לא הייתה לוויה, לא היו מבקרים בשבעה, והיא הייתה לבדה בבית בליל הסדר.

הפער בין מה שאני עושה לבין מה שאני מרגישה שעליי לעשות הוא אדיר. הפחתתי את כמות התלונות שלי לבעלי (לפחות במעט), לקחתי על עצמי את תפקיד עוזרת הבית ואפילו בישלתי ושלחתי ארוחות לאנשים כיוון שאין לי ילדים קטנים בבית. וגם התחלנו ללמוד מדי יום את הלכות לשון הרע.

כמו שאר העולם, היה עליי ללמוד דרכים להכניס מצרכים פנימה לתוך הבית בבטחה. היה עליי ללמוד כיצד להתעדכן בחדשות מבלי להעלות את רמת החרדה שלי לרמה בלתי נסבלת. היה עליי למנן את קריאת הסמסים והמיילים, כדי לחשל את עצמי לנוכח האובדן. הרגשתי על הקצה במשך שבועות, מחכה לחדשות על חבר יקר שהיה מחובר למכונת הנשמה (הוא שרד). אני שמחה שלא התפרצתי יותר מדי על המשפחה כשכולנו פה סגורים ביחד, אבל האם זוהי ההצלחה הגדולה ביותר שלי בתקופה היסטורית זו?

בעודי נאלצת להביט לעובדת היותנו בני-תמותה בעיניים – הדבר העלה אל פני השטח שאלה נוקבת אחת. כשאהיה על ערש דווי, על מה אתחרט שלא ניסיתי להשיג בחיי?

למעשה, השאלה היא, כיצד אוכל להנדס מחדש את חיי? כיצד אני יכולה למצוא מטרה שתוציא ממני את הטוב ביותר וכיצד אוכל לקבוע מהו הסדר המדויק של השלבים הנחוצים כדי להגיע לתוצאה זו? איכשהו, בתוך כל המשבר הזה, זה מרגיש כאילו א-לוהים נתן לי רגע זה כדי להרהר. לחשוב. לתכנן.

כבר יש לי משימה אחת - אני מנדבת את זמני ללמד הרמוניה בנישואין, במיוחד בימים טרופים אלו. אולם יש מטרה עמוקה יותר, מטרה שהונחלה על-ידי מקורות יהודים רבים וביחס אליה, אני סבורה שאני רחוקה מלעמוד בציפיות.

מטרה אולטימטיבית זו, שאליה אני שואפת ללא ספק, היא למקסם את הפוטנציאל שלי. חכמינו מסבירים שבסוף ימינו, לא תיערך השוואה בינינו לבין אחרים. עם זאת, תיערך השוואה בינינו לבין האדם שהיינו יכולים להיות, אם היינו מתכווננים לכך בכל ליבנו ומאודנו.

איני יכולה שלא לחוש שמשבר זה הוא קריאת ההתעוררות שלי. אני לא בטוחה מה בדיוק אני אמורה לעשות אחרת – אני פשוט בטוחה שאני אמורה לעשות את זה עכשיו. אולי הדבר קשור הדוקות לניסיון להידמות כמה שיותר לסבתא שלי.

היהדות מלמדת שעדיף לקחת על עצמנו דבר אחד קטן ולהתמיד בו, במקום לקחת על עצמנו יותר מדי ובסופו של דבר לא להשיג כלום. על פי אותו הגיון, אני עומדת ליצור לעצמי נורמה חדשה. אני הולכת לעשות מאמץ מכוון להראות לאנשים שאכפת לי.

הכותבת עם סבתה

כשמישהו מתקשר ואני בדיוק באמצע משהו, אני עומדת לנסות להקדיש לו את הזמן ותשומת הלב שהוא זקוק לו. כשמישהו נכנס לחדר ומבקש ממני משהו, אני אנסה לעזור יותר ולבוא בגישה חיובית יותר. כשאני מרגישה מוצפת ואני לא במצב רוח לגלות אכפתיות, לפחות אנסה לא להפגין רוגז.

כשאני מדברת עם אדם זר, אשתדל לנסות להיות ידידותית יותר ולהתנהג אליו או אליה טוב יותר. ואם מישהו עבר טראומה או טרגדיה, אתגבר על הרתיעה שלי וארים אליו טלפון. אנסה להיות נוכחת יותר עם אנשים ולהקשיב להם באמת.

אנסה להיות פחות חסרת סבלנות עם אנשים שלא עושים דברים כפי שהייתי חושבת שצריך לעשות אותם. אני עומדת להתקשר להרבה יותר אנשים ולבדוק מה שלומם, גם אם זה רק להשאיר הודעה.

ובמקום לשאול אנשים אם הם צריכים משהו, בתקווה שהם יגידו לא, פשוט אפעל. אשאיר מטעמים על מפתנו של מישהו, או אתקשר לחברה קשישה מהסופר כדי להביא לה משהו שהיא צריכה. אתקשר למי שיש להם ילדים קטנים בבית ואחמיא להם שהם גיבורים ואיזו עבודה נפלאה הם עושים.

והכי חשוב, בתוך כל הזמן המלחיץ הזה, אני עומדת לבקש מבעלי לסלוח לי על כל התסכולים הקטנוניים שלי וההתפרצויות שלי בתקופה מאתגרת זו. אני אומר לו שהוא הכי חשוב לי בעולם. ואחר כך, אני מתכוונת להראות לו כמה אני אוהבת אותו.

מה תהיה הנורמה החדשה שלכם?