דחפתי אותה לארון
את זו שמפחדת, שאין לה ודאות.

תהיי בשקט אמרתי לה.
אל תפריעי לי!
אני אוהבת וודאות,
זה ברור.
חובבת חלומות ויעדים מתגשמים.
כל מאמן מתחיל, פותח
בשאלות: מה החלום שלך,מה תרצה שיקרה,איך תרצה שזה יראה?
אבל הקורונה הזו גורמת לחלק שבי שלא יודע לצאת מהארון.
ואני כבר לא יכולה להתעלם ממנה.
בפסח הזה מה שנשתנה הוא שאין תמונה ברורה ואין ודאות ואין ידיעה. מה יהיה, מתי זה יגמר ואיך.
אני חייבת לתת להיא שבארון לצאת קצת.
תעשי סיבוב 100 מטר, אמרתי לה,שלא יתפוס אותך שוטר ותחזרי מהר למקום שלך.
אז מה עושים עם תחושת הדאגה של להיות לא יודע?

1. לעצור ולזהות אני בלחץ (מדברת ממש מהר, מעלה טורים כמו מכונית במרוץ פורמולה 1)

2. לוותר על הרעיון שהחיים הם סרט ואני התסריטאית.
רוצה שהכל יהיה מושש, שהילדים יעשו פעילות מקראמה, שבשיחות ה Zoom אני אראה כמו יונית לוי בשידור.
נו באמת...השאיפה לשליטה מלאה מכניסה בדלת האחורית עוד סטרס.

3. להתיידד עם החלק שבי שלא יודע, לתת להיא מהארון לצאת. לשבת לידה, ללטף לה את הראש,
לשאול אותה: מה את צריכה מתוקה, את לא לבד אנחנו ביחד פה.
בעיקר להגיד לעצמי: יש בי חלק שלא יודע ולברר מה הוא צריך ממני עכשיו.
(בשונה מאני לא יודעת. יש הבדל, זה חלק בי, לא כולי)

4. לדעת מה אני כן יודעת ועושה לי טוב ועושה כן סדר בתוך יציאת המצריים הזו. ופשוט לעשות. טוב.. תכף שיעור הריקוד (אדריכלות התנועה) שלי ב Zoom מתחיל, חייבת לזוז. נ.ב. תודה לנעמי רדקו שחל חברתי שפיסלה את החיבוק הנפלא הזה.