(המאמר הקודם עסק במכתבים הראשונים בין אדריאן לרב הוך לאחר ששותפתו לחיים, פייגי, הלכה לעולמה) 

הרב הוך היקר,

המיילים שלך נגעו בלבבות רבים. קיבלתי הודעות מאנשים בכל העולם, שסיפרו לי כמה יקרי ערך היו דברי החוכמה שלך עבורם, וכמה הם זקוקים לכלים להתמודדות והתקדמות למרות הכאב.

דיברת על התיבה שאתה נושא איתך וכיצד אתה מחלק אותה למדורים כדי להמשיך בחייך. כיצד ניתן ליהנות מהחיים כשתא אחד גדול "נופץ לרסיסים", כפי שניסחת זאת? האם זה לא סוג של בגידה לחייך או ליהנות ממשהו אחרי אובדן גדול? אני זוכרת שטוביה מכנר על הגג שר, "כי הא-ל ציווה לשמוח ומצווה לשכוח את עמל היום". מהיכן מגיע רעיון זה במקורות היהודיים?

בכבוד רב,

אדריאן

הי אדריאן,

אני חושב שעלינו להבדיל בין מצב של שמחה לבין מצב של חיוביות. כרגע, אני לא מסתובב במצב של שמחה, אך אני כן מרגיש שאני במצב של חיוביות. כמו כן, ישנם סוגים שונים של שמחה. יש שמחה חסרת דאגות (שכחתי את התחושה הזאת), לעומת שמחה מלאת משמעות. כשאני רואה את הנכדים שלי, אני מרגיש שמחה עמוקה ואין בכך שום דבר בוגדני. למען האמת, הייתי בוגד בזכרה של פייגי דווקא אם לא הייתי חש אושר בחברת נכדיי.

כך שבמצב של אבל עמוק, לא ניתן להתהלך בעולם במצב של שמחה חסרת דאגות, אך בהחלט אפשר לחוות רגעים של שמחה עמוקה ומלאת משמעות, שמכבדת את זכרו של האדם שאבד. כמו כן, בהחלט יש אפשרות להתהלך במצב של חיוביות למרות האבל.

דברים שעוזרים לי לשהות בהלך רוחות חיובי הם: ראשית, אני משקיע מאמץ מיוחד להודות בצורה מפורטת על כל המתנות בחיי.

שנית, אני מנסה לראות את התמונה השלמה. כשיוסף נמכר לעבדות, העגלה של המדיינים שהסיעה אותו למצרים היתה מלאה בתבלינים בעלי ריח נעים. הדבר הקטן הזה היה סוג של רמז שקיבל מא-לוהים שאמר לו, "אני עדיין איתך". א-לוהים תמיד איתנו, גם בזמנים הקשים. הוא אוהב אותנו ויש תמונה גדולה יותר, שאנחנו לא תמיד יכולים לראות. אני מחפש במודע אחר התבלינים של א-לוהים, פועל לפיהם ומודה לו עליהם.

שלישית, יש לי מטרות בעלות משמעות וכיוונים חדשים שמרגשים אותי. כולל יצירת אור מתוך החשכה שאני שרוי בה.

רביעית, אני מוקיר את בני משפחתי הקרובה והמורחבת ואני מוקיר את יחסיי עם חברים קרובים.

חמישית, אני יודע שהנשמה של פייגי חיה, שלמה ובריאה, ואני יכול לעזור לנשמתה להעמיק את הקשר הנצחי עם הא-ל באמצעות המעשים הטובים שלי.

המחשבה האחרונה שברצוני לשתף אותך בה היא שהעם היהודי הוא עם שמח ומאושר למרות מאות שנים של דיכוי וסבל. בליל הסדר, אף כשהיו כלואים בגטאות, היהודים תמיד אמרו, "לשנה הבאה בירושלים!" הם נאחזו בתקווה ובחזון חיובי זה כי הם ידעו שהא-ל אוהב אותם ושישנו עתיד נפלא שמחכה להם ולעולם. זה היהשם טמון היה הכח שלהם להיות עם מאושר וחיובי.

ודרך אגב, אני מאמין שביום מן הימים, אוכל בעזרת השם להגיע למצב של שמחה ולחוות את התחושה של שמחה נטולת דאגות!

כל טוב,

אהרון


הרב הוך היקר,

למדתי ממך שרגשות הם התוצאה של מחשבות וכי ניתן לשנות את הרגשות על-ידי ניסוח מחודש של המחשבות. אולם אני מתארת לעצמי שהמאמץ האינטלקטואלי הדרוש לשם כך עלול להיות קשה בזמן שהלב שבור. אני יודעת גם שיש כל כך הרבה אנשים שכועסים על אלוהים ומטילים ספק בקיומו, כאילו אובדן וכאב הם הוכחה לכך שהוא לא קיים. מה יש לך לומר על כך?

בכבוד רב,

אדריאן

בוקר טוב אדריאן,

תחילה ברצוני לחזור למושג המִדּוּר. אין כפתור שאפשר להדליק או לכבות. עם זאת, אם האדם נחוש בדעתו לעשות זאת, בסופו של דבר הוא יצליח. כשבני חלה לראשונה, לא הייתי מסוגל לרקוד בחתונות והיה עליי לעזוב אחרי החופה. בסופו של דבר הצלחתי לרקוד מתוך שמחה והרגשתי שאני מסוגל להשיג משהו מיוחד – לשמוח בשמחתו של אדם אחר, למרות הפחד והעצב שחשתי בעקבות מצבו של בני.

מִדּוּר הוא בר-השגה אם האדם נחוש בדעתו וסבלני. ישנם שני סוג צמיחה. יש צמיחה שאנו רודפים אחריה ונהנים ממנה. זוהי צמיחה שאנו בוחרים בצורה אקטיבית. בנוסף, יש צמיחה משמעותית שנובעת מנסיבות שמעולם לא רצינו. זוהי צמיחה שבמובנים מסוימים נכפית עלינו. לפעמים צמיחה זו גדולה אפילו יותר.

באשר לכעס על הא-ל, התלמוד מלמד תובנה חשובה. בהתבסס על פסוק מתוך ספר איוב, מלמדים חכמינו ז"ל (בבא בתרא טז, א) כי אם אדם מחרף את הא-ל מתוך כאב, הוא אינו נענש על כך. אדם אנו נתפס בשעת צערו. הכאב מובן. לפני שנים רבות, שמתי לב למעגל הקסמים הבא: אנשים כועסים על א-לוהים, אחר כך הם מרגישים אשמה על כך שכעסו, מה שגורם להם לכעוס על א-לוהים עוד יותר! אם מישהו כועס על א-לוהים, רבון העולם יכול להתמודד עם זה.

יתרה מכך, המקורות היהודיים מלמדים אותנו ש"עמו אנוכי בצרה", כביכול א-לוהים שרוי ב"כאב" עצום, לא רק בגלל הכאב הקולקטיבי של העם היהודי, אלא בגלל הכאב של כל אדם ואדם. המפתח הוא להבין שכעס על א-לוהים הוא סוג של "מחילת ארנב" שמובילה למקומות רעים. כתוצאה ממנו, אנו הופכים להיות אנשים מרירים שמאמינים כי החיים חסרי משמעות ואקראיים. האם זוהי הדוגמה שאנו רוצים לשמש לאלו הנתונים תחת השפעתנו?

המפתח הוא לעבד את הכעס בעזרת מורה רוחני או חבר חכם, ואז לחיות כל יום ביומו מתוך אמירה, "היום אעשה כמיטב יכולתי". מבחינה פרגמטית, יש רק בחירה אחת: האם אני עומד לטבוע או לשחות? האם אנסה לעבור דרך הכאב ואשאף לחיות חיים בעלי משמעות, או שאשאר כעוס ומריר?

אני מקווה שדבריי עוזרים.

אהרון.


הי כבוד הרב, זו שוב אני!

אני מבינה שיש רק בחירה אם לטבוע או לשחות, אך לפעמים אנחנו בקושי מצליחים להחזיק את הראש מעל המים. האם אתה יכול לשתף אותי בדברים שאתה אומר לעצמך בזמנים שבהם אתה נאבק כדי להחזיק ראש מעל המים? אילו ביטויים, מדיטציות, תפילות או פסוקים עוזרים לך?

אני מקווה שזו לא חוצפה, ומלאת תודה על כל המאמץ שהשקעת כדי לענות לי על שאלות אלה.

בכבוד רב,

אדריאן

הי אדריאן,

ביטוי אחד שעוזר לי הוא "תהיה הכי טוב שאתה יכול להיות היום". ביטוי נוסף הוא "מה עליי לעשות היום?" כשעוברים יום אחרי יום, זה מקל על ההתמודדות עם הקושי, זה מחלק את המצב המציף לחלקים קטנים ברי-עיכול. מאוד עוזר להתמקד רק במה שצריך לעשות באותו יום.

תפילה עוצמתית בת שלוש מילים יכולה גם היא לעזור מאוד. זוהי התפילה "לישועתך קיויתי השם". בנוסף, מצאתי את האמירה הבאה בתלמוד כחשובה מאוד. חכמינו ז"ל מלמדים אותנו, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". פעמים רבות, כשהמצב רע מאוד, התגובה הטבעית היא ייאוש, אך תגובה זו מובילה למקום חשוך. חז"ל אומרים – אל תיכנעו לפיתוי זה. השקיעו מאמץ על מנת לחפש את רחמיו של אלוהים והתמקדו במה שאתם מצידכם צריכים לעשות, לא משנה מה הסיכויים שהם יישאו פרי.

דברים אלה עזרו לי מאוד בשלב האחרון בחייה של פייגי.

כמו תמיד, כולי תקווה שדבריי עזרו לך. כל טוב.

אהרון

לחצו כאן לקריאת החלק הראשון של דיאלוג זה.