רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

לאבד את אהבת חייך

ג׳ בשבט ה׳תש״פ ג׳ בשבט ה׳תש״פ 29/01/2020 | מאת אדריאן גולד

הדיאלוג שלי עם הרב אהרון הוך, שאשתו פייגי, אובחנה בסרטן ו-10 חודשים לאחר מכן, נפטרה והותירה אחריה חלל עצום בלבם של בעלה, משפחתה והקהילה שלה.

לפני עשור, הרב אהרון ופייגי הוך (הרב והמנהיגים הרוחניים של בית הכנסת ה"וילג' שול" ומרכז הלמידה של אש התורה בטורונטו) עמדו לפתע בפני מחלה פתאומית של בנם מנחם. גידול שלא ניתן היה לנתח במוחו הותיר אותו נכה וסיעודי. מתוך יגונם, הם הנחו את הקהילה שלהם כיצד להתמודד בעת צרה.

עשר שנים לאחר מכן, מנחם עדיין חי (למרות הפרוגנוזה שטענה שימיו ספורים). ואז, לפני שנה,

פייגי הוך העשויה ללא חת אובחנה לפתע עם סרטן שלב 4. בעשרת החודשים בהם נשארה בחיים, היא דגלה בהכרת תודה. הקהילה שלנו התבוננה בנשימה עצורה. התפללנו עבורה. קיימנו מצוות ומעשי חסד בשמה. ועדיין, תוחלתנו נכזבה. פייגי עזבה את העולם הזה ואורה הקורן כבה. אנחנו לא נחזור להיות כפי שהיינו. ואף על פי כן, היא ממשיכה ללמד ולהנחות אותנו באמצעות החוכמה של בעלה האוהב ויוצא הדופן, בשעה שהוא מחפש כיצד לשמר את המסר שלה.

להלן התכתבות שלי עם הרב הוך בדואר אלקטרוני. אני מאמינה שתפיקו תועלת רבה מחוכמתו.

רב אהרון היקר,

כשאורות השבת מאירים, חשבתי עליך ותהיתי מה שלומך. אני יודעת שבלי פייגי האהובה שלך נראה שהאור עמום יותר למרות הכל. אני זוכרת את כל מילות הנחמה שאמרת לי כשאבי נפטר. אני זוכרת את החוכמה שלימדת אותי כששאלתי אותך מה עליי לומר כדי לנחם אדם ששרוי בכאב. אמרת לי שכשמישהו שרוי בכאב, אין זה הזמן למילים פילוסופיות, זה הזמן להיות מקור נחמה. ועכשיו אתה זקוק לנחמה, ואין שום מילים שיכולות להספיק לכך.

אמור לי, מה אתה אומר לעצמך בשעה שאתה כואב אובדן כבד זה? האם חוכמת השנים והניסיון באה לידי ביטוי גם במצבים של כאב אישי? מה אומר מאסטר התנחומים לעצמו?

בכבוד רב,

תלמידתך,

אדריאן

הי אדריאן,

לגבי שאלתך אם חוכמת השנים והניסיון באה לידי ביטוי גם במצבים של כאב אישי – התשובה היא כן ולא. אין שום דבר שיכול להכין אותך לחוויה האישית של אבל. עד שאדם לא חווה זאת באופן אישי, הוא פשוט לא יכול לדמיין. אז ה"לא" פירושו שהכנה אינטלקטואלית אינה עוזרת לאדם להבין את הכאב באופן מלא.

באשר לחלק של ה"כן" – כרב, אחת השאלות שאנו מתמודדים עמן לעיתים קרובות היא מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים. השאלה הזו ממש הכריחה אותי לעבוד על הנושא באופן אינטלקטואלי ולשלב לעצמי את גישות היהדות השונות ולגבשן לכלל תשובה שלמה. כשפייגי ואני התמודדנו עם האתגר של מצבו של בננו, נהגנו לומר זה לזה, "מה היה קורה אלמלא היינו מצוידים בכל אותן תובנות?" זו הסיבה לכך שחשוב לחפש תשובות לשאלה זו כשהחיים יחסית שקטים וטובים ולא כשמישהו שרוי בכאב. כמו כן, החוויה של עזרה לאנשים בהתמודדות עם כאב האבל והאובדן (כאב הרסני ללא ספק), עזרה לי מבחינה אינטלקטואלית להבין ולהתמודד עם האבל שלי עצמי.

עם זאת, שום דבר לא יכול היה להכין אותי לחוויה הממשית והמציפה של היגון והאובדן של שותפתי לחיים. זה כאילו מישהו לקח פטיש וניפץ את חיי לרסיסים. צריך כוח רצון אדיר כדי לא לאפשר לזה להשתלט עליך.

באשר למה שאני אומר לעצמי, הדבר הראשון הוא שאני מבין שיש לי בעצם רק ברירה אחת: או שהשלב הבא בחיי יהיה להיות מוצף ולהיכנע לאבל ולאובדן שלי, מה שיגרום לי בסופו של דבר לשקוע לאפרוריות ולבינוניות, או שאהיה נחוש בדעתי שהשלב הבא בחיי (הן עבורי והן עבור ילדיי ונכדי), יהיה נפלא. אני נחוש להשקיע את כל המאמצים כדי שיהיה שלב נפלא. וזה נותן המון מוטיבציה.

 הדבר השני הוא שאני יודע שזה עולמו של א-לוהים, לא שלי, ושעליי לקבל את גזר הדין שלו ולהבין שהוא אוהב אותי ושיש כאן תמונה רחבה יותר. לכן, אני חייב לנסות להפוך את החשכה לאורה ולחפש ללא הרף רמזים לתמונה הרחבה יותר. אני נחוש בדעתי לעשות זאת.

בזמן האחרון הייתה לי אותה חוויה מוזרה, שבה אנשים שואלים אותי מה אני עושה ואני אומר להם. הם אומרים, "טוב שאתה עסוק". מתגובה זו עלול להישמע כאילו לחיים מטבעם אין מטרה ושזה "טוב שאתה מסיח את דעתך". זה לא עניין של להסיח את דעתי. זה עניין של לעשות את מה שתמיד ניסיתי לעשות: לחפש הבנה לגבי מה שא-לוהים רוצה ממני, מה אני חושב שהיא המשימה שלי, מהן המשימות הנוכחיות שלי – ואז ללכת בעקבותיהן.

הצבת מטרות אלה עוזרת לי להתמודד עם הצער.

הדבר השלישי הוא שאני גם יודע שהנשמה של פייגי בריאה ושלמה, ושהיא הייתה רוצה שהשלב הבא בחיי יהיה נהדר. אז אני מתמקד במעשים לעילוי נשמתה ובמילוי בקשותיה.

הדבר הרביעי הוא שאני מוצא נחמה במשפחתי האוהבת ובתמיכה שאני מקבל מהם. הם תמיד היו ועודם גורם רב-עוצמה בהרגשתי שאני יכול להתקדם הלאה.

האם זה עונה על שאלתך?

בכבוד רב,

אהרון


 

רב אהרון היקר,

האם זה עונה על השאלה שלי? בוודאי שכן, אבל גם לא. האם אני צודקת בהבנתי שעם כל ההתכוננות האינטלקטואלית של הבנת הלך הרוח הרוחני וגיוס נקודת המבט היהודית, עדיין אין שום דרך להתכונן לתהפוכות ולטלטלות הרגשיות ולכאב העצום?

אמרת שהניסיון להפוך את החושך לאור, הניסיון להבין מה רוצה ממך הא-ל - נותן לך אפשרות לנוע קדימה. האם אתה גם אומר שאין דרך אינטלקטואלית לצאת מהכאב, ושעלינו לתעל אותו? האם אתה סבור שמציאת משמעות מקלה על הכאב? אמרת שזו אינה הסחת דעת, אולם האם זו נחמה?

איזה כיוון של חיפוש משמעות היית מציע לאדם ששרוי בכאב בעקבות אבל? אמרת שאתה רוצה להבין מה הא-ל רוצה ממך. האם התשובה לשאלה זו נמצאת גם במקורות הצער, כמו גם במקורות השמחה?

בכבוד רב,

אדריאן

 

הי אדריאן,

שאלותייך מאלצות אותי לחשוב על הדברים יותר לעומק. אף אחד לא יכול להכין אותך לאובדן בלתי צפוי. זה כמו שמישהו ינסה להסביר את הקשר בין אמא לילד – לא ניתן להבין אותו לחלוטין עד שאת לא הופכת בעצמך לאמא. באותו אופן, נוכל להבין באופן מלא את חוויית האובדן והאבל רק כשאנו חווים אותה בעצמנו.

הרב אהרון ופייגי הוך

שנית, במידה שבה אדם עבד על מערכת היחסים שלו עם א-לוהים – כך שהוא מרגיש את האהבה שלו, אוהב אותו, בוטח בו וזוכה לפרספקטיבה ביחס לנושא הסבל – הדבר יבוא לידי ביטוי באופן שבו הוא יגיב לאובדן ויתנהל עם הכאב והצער. הנושא כאן הוא לא ללמוד איך לא להרגיש כאב; האובדן הוא קבוע והכאב תמיד יהיה שם. הנושא הוא ללמוד איך לחיות עם האובדן והכאב.

אחת המתנות האדירות שהעניק לנו א-לוהים היא מה שאני קורא לו בשם מִדּוּר. גם כשאנו חווים אובדן וכאב, עדיין יש לנו את היכולת להתמקד בחיובי, לחוש מוטיבציה ואפילו התרגשות. הייתי מתאר זאת כאילו העצב והאבל נמצאים בתיבה שאני לוקח איתי לכל מקום. אני יודע שהיא שם ולמרות זאת, אני עושה כמיטב יכולתי כדי להימנע מלפתוח את התיבה המלאה ביגון ולפתוח את התיבה החיובית. היכולת למדר היא מתנה אדירה מא-לוהים! נכון, לפעמים יש טריגר מסוים ואז האבל ותחושת האובדן הנוראי מתפרצים החוצה מתוך התיבה. אבל אז אתה מתחזק, מחזיר אותם פנימה וחוזר לחיות.

אני חושב שזה לא יעיל להתמקד בשאלה 'איך אוכל להיפטר מהכאב'. במקום זאת, עדיף להבין שאם אני מחפש משמעות, אוכל להחזיר את הכאב והאבל לתיבה ולנסות לחיות מתוך גישה חיובית, למרות הכאב.

באשר לשאלתך לגבי איזה כיוון הייתי מציע לאדם לחפש בו משמעות – במבט ראשון ברור שזה חייב להתאים לאדם עצמו ולמצבו. עם זאת, באשר אליי, אני יודע שלפני שפייגי חלתה כבר תכננתי ונערכתי לקראת כיוון חדש שריגש את שנינו. כך שהחזרה לכיוון זה ממלאת אותי במוטיבציה.

הייתי מציע לאדם לחפש מטרות משמעותיות שהוא נלהב לנסות להגשים. זה יכול להיות משהו נועז שיתרום משמעותית לחברה, לעולם, לתיקון הנשמה. זה יכול להיות הקמת קרן צדקה או גמ"ח להלוואות ללא ריבית.

אני מכיר מישהי שלאחר האובדן הטרגי של בתה החלה לארח בביתה שיעורים שבועיים והביאה מרצים ידועים. הדבר אילץ אותה לתפקד כמארחת ולצאת מהמיטה. זה שיפר את חייהן של מאות נשים ועזר לה להתרומם חזרה על הרגליים. אני מכיר איש צעיר שכנער מתבגר, עקב מות חברו החליט להפוך לנוירוכירורג. המוטיבציה הזו הניעה אותו קדימה.

באשר לשאלתך האחרונה: אני אכן מאמין שאפשר למצוא את התשובות באובדן עצמו. לדוגמה, למרות שתמיד הערכנו את פייגי וידענו כמה היא מיוחדת, כיום הגענו להערכה ולהוקרה גדולות עוד יותר, מתוך כך שחקרנו יותר לעומק בחייה וחפשנו תובנות, ומעצם ההשפעה האדירה שהייתה לה על אנשים כה רבים. ברור לי שא-לוהים היה רוצה שאעורר השראה באנשים על-ידי כך שאלמד את הלקחים שניתן להפיק מהאופן שבו היא חיה את חייה. אני מתפלל שהוא יעזור לי לראות עוד הזדמנויות שבהן ניתן להביא את החוכמה והערכים שהיו גלומים בפייגי כדי להאיר את החשכה, ושאהיה ראוי לשאוף אליהם ולממש אותם. אני מקווה שדבריי עזרו לך.

אהרון


רב אהרון היקר,

הערכים שהיו גלומים בפייגי! האם תוכל לספר לי אילו ערכים היית רוצה יותר מכל לאמץ, כדי שנוכל כולנו לאמץ אותם גם כן? הדבר גם יסייע לי להשקיע בשימור ויישום אותם ערכים לזכרה. שולחת לך את ברכותיי ותודתי על ההכוונה המעמיקה שלך.

אדריאן

 

אדריאן היקרה,

אספר לך על תכונה אחת של פייגי שכיום משפיעה עליי עמוקות: הכוח של הכרת תודה כבסיס לחיים נהדרים. אנשים בטורונטו היו המומים לשמוע בלוויה שפייגי איבדה את אמה כשהייתה בת 8 ואת אביה כשהייתה בת 18. איך ייתכן שמישהו שעבר משהו כזה בתחילת חייו יהיה כל כך מאושר וחיובי?

במהלך השבעה כלתי סיפרה לי שהיא בעצם שאלה את פייגי אותה שאלה. פייגי ענתה שכשהיא הייתה בת 9 והייתה די עצובה, המורה שלה למדעים (ב- 1964) אמרה שהדרך שבה אסטרונאוט מתמודד עם ההישרדות בחלל קשורה מאוד לניצחון הרוח על החומר. בגילה הצעיר היא הבינה שניתן ללמוד לא להיות עצובה, כיוון שאפשר לאמן את המוח להתמקד בצד החיובי – ניצחון הרוח על החומר! בגיל 9 היא הבינה את העוצמה הנלמדת בפרקי אבות שאדם עשיר, הוא השמח בחלקו- המשקיע מאמץ כדי להעריך את המתנות שנותן לנו אלוהים. הגישה שלנו היא זו שמגדירה אותנו - לא נסיבות החיים. היא לימדה את עצמה להיות מלאת הודיה עד שזה הפך לחלק מהאישיות שלה.

העומק שבו הופנמו הדברים התגלה בחודשים האחרונים של חייה. למרות הידיעה שסיכוייה לשרוד קלושים, היא אמרה לי יותר מפעם אחת שלא הייתה מתחלפת עם אף אחד אחר בעולם. שאם מישהו היה אומר לה כשהייתה נערה, שיהיו לה את הנישואין האלה, שבעת הילדים האלה, כל הנכדים האלה ושהיא תחייה חיים כל כך מלאי אושר ומשמעות, היא מעולם לא הייתה מאמינה לו. בשבועיים האחרונים לחייה, היא הייתה כל כך מלאת הודיה שהכאב היה פחות חמור מהצפוי וכשהיתה ערה ב- 4:00 בבוקר, היא הפכה זאת ל"שעת ההודיה" שלה, אז הייתה מפרטת במוחה את כל המתנות בחייה.

מילותיה האחרונות היו: "זה עולם מדהים!" היא לימדה אותי שכשיש לך הכרת תודה, אתה יכול להתמודד עם המצבים הקשים ביותר מתוך כבוד וגדוּלה.

אחיינית שלי כתבה את המילים הבאות: "חייה היו שרשרת ארוכה של בחירה אחת. היא בחרה להיות חיובית ודבקה בבחירה זו, לא משנה מה שלח לה א-לוהים". היא שמחה והודתה על כל התפקידים השונים ששיחקה בחייה: רעיה, אם, רבנית, כלה, חמות, סבתא – והתייחסה לכל אחד ואחד מהם כאל זכות גדולה. היא לימדה אותי שהמפתח לחיים מדהימים הוא להכיר תודה באופן קבוע על ההזדמנויות שאלוהים נותן לנו בכל תחום בחיינו.

הצעתך לשמר את ערכיה של פייגי מחממת את לבי!

אהרון 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן