יום ההולדת ה-30 לא הגיע אלי בהפתעה. לאורך השנה האחרונה הזכרתי לכל הקרובים שיום הולדת 30 הוא יום הולדת מיוחד, המצריך התייחסות מיוחדת. הצעתי להם לחשוב על כיוון של 30 מתנות ואפילו הסכמתי לעזור להם עם רשימה מסודרת... אבל כשפתחתי את הדלת ביום ההולדת ובחוץ עמדו הילדים שלי עם בלוני הליום ענקיים ועליהם המספר 30 , עוגה עם נרות והמספר 30 ואלבום עם הכיתוב '30 'בגדול המספר הזה המם אותי. אני? בת 30 ?איך הגעתי כבר לגיל הזה? אחותי התקשרה לאחל לי מזל טוב. דיברנו על הגיל ועל המשמעות שלו ואז היא ביקשה ממני להקדיש לה 6 דקות ולהקשיב להנחיה שהיא אמורה למסור בקורס שהיא משתתפת בו. כמובן הסכמתי, ורק אחרי ש-6 הדקות עברו במהירות רבה כל כך, הבנתי איזו מתנה גדולה היא נתנה לי ליום ההולדת.

"ביום חורפי אחד", היא פתחה, "ישבתי בשיעור משעמם בבית הספר, הסתכלתי בחלון וחיכיתי שהיום האפרורי הזה יסתיים. שהחורף יגמר, שחנוכה כבר יגיע, שיקרה משהו מעניין סוף סוף. כשחזרתי הביתה, שיתפתי את אמא שלי בתחושות והיא אמרה לי: "אם תחכי כל הזמן למשהו שיקרה בעתיד, הוא לא יגיע מהר יותר. את רק תפספסי את כל הדברים היפים שבדרך". תחשבו על זה. כמה רגעים מהחיים אנחנו מפספסים במחשבה על העבר או בציפייה לעתיד? כמה זמן אנחנו מבזבזים בפזילה על מה שהיה או על מה שיהיה במקום להתרכז במה שקורה ברגע זה ממש? אחד מהאנשים שהשפיעו עלי מאוד בנושא הזה הוא גיסתי, חני וינרוט ע"ה. הייתה לה יכולת מיוחדת לחיות את הרגע ולנצל אותו עד תומו. בספרה 'עולם הפוך ראיתי' היא כתבה: "יש לי גלריה שלמה של מים וים שצילמתי במחלקה האונקולוגית שנמצאת בקומה העשירית של בית החולים 'איכילוב'. נראה לי שאנשים שנמצאים שם שנים כלל לא יודעים שרואים את הנוף המדהים הזה מהחלון". שנה אחת חגגנו ליל הסדר כל המשפחה יחד. היה ליל סדר מיוחד וכולם נהנו. בבוקר חני סיפרה לנו שכשהלכה לישון פתאום הרגישה שעצבות עוטפת אותה והיא חשבה לעצמה: היה ליל הסדר מיוחד ומשפחתי כל כך, אבל מה זה שווה? שנה הבאה אני לא אהיה כאן עם כולם... ואז היא תפסה את עצמה ואמרה: נכון, שנה הבאה אני לא אהיה כאן, אבל עכשיו אני כאן, אז אני פשוט אהיה כאן. לגמרי". באחת הפעמים לפני שהייתה צריכה לעבור בדיקה רפואית משמעותית, חברות שאלו אותה מה הן יכולות לקבל על עצמן. לומר את שיר השירים? לחלק ספרי תהילים? לקבל קבלה? אז היא אמרה להן שיקומו בזריחה, יכינו לעצמן כוס קפה, יסתכלו אל השמים הנצבעים בוורוד ויברכו בכוונה: "שהכול נהה בדברו". אחרי אותה בדיקה חני כתבה: "משהי כתבה לי: לא מכירה אותך, פספסתי את הזריחה ובכלל גשום בחוץ. יצאתי לראות מה רואים בשמים גיליתי שהשארתי את הכביסה בחוץ והכול נרטב, והילדים שלי עם חום בבית. במקום להתעצבן הכנתי לי כוס קפה וברכתי: "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שהכול )הכביסה הרטובה, הילדים החולים וכמובן הקפה החם( נהיה בדברו".  (מתוך 'עולם הפוך ראיתי'(.

סיימתי את השיחה עם אחותי והלכתי להרתיח מים לקפה. חיכיתי שהמים ירתחו ובינתיים חיפשתי משהו לקרוא, ואז נזכרתי במה שאחותי אמרה לי והחלטתי לנסות להתרכז בשתיית הקפה בלי הסחות דעת. הכנתי קפה, חתכתי פרוסה מעוגת יום ההולדת והתיישבתי ליד השולחן. בחנתי את העוגה, את השכבות שלה, את קישוטי הקצפת ופירורי השוקולד. גלגלתי את הטעם של כל שכבה על הלשון, הרחתי את הארומה העדינה של הקפה, נשמתי את הרגע. חגגתי את גיל שלושים בלהיות נוכחת ברגע בלי מחשבות על מה שעשיתי עד עכשיו או מה אני מתכננת לעתיד. לקפה הזה היה טעם אחר, עמוק יותר. תעצרי רגע, תכיני לעצמך כוס קפה עם משהו טעים לידו, תברכי בכוונה (לכוון לעילוי נשמת חנה בת משה אליעזר) ותתרכזי רק בחוויה הזו של שתיית הקפה. את תופתעי לגלות חוויה מסוג אחר.

לקוח ברשות מתוך גליון "הפסקת קפה", לרישום ללא עלות: https://n.sendmsg.co.il/Minisites.aspx?p=81506-52202636856-17788