הם חזרו ואמרו שזה כנראה לא ילך, ששום דבר לא השתנה, שום דבר.
הכעס, הטינה והאיבה, נשארו כמו שהיו אז, לפני עשרים שנה, הזמן לא עמעם אותם. זה כנראה לא ילך, כי ראינו אותו "הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ". (בראשית: לב, ז) ארבע מאות אנשי צבא חמושים.
למפגש התפייסות לא מגיעים אנשים חמושים.

נראה שדיונים בנושאים שנויים במחלוקת – פוליטיקה במיוחד, מפיקים אש וגיצים בלבד.
המדיה מלמדת אותנו שאם אנחנו לא רוצים להיכוות, עדיף לשמור מרחק מוויכוחים פוליטיים.
תגובות בפייסבוק ובטוויטר ופאנל בתוכנית אקטואליה, הם עיסה דביקה של כעס, בוז ומחלוקת.
מישהו במשרד זרק הערה אגבית על נושא בוער, חלילה מלומר לו כי למעשה הנתונים מראים אחרת.

שיחות פוליטיות יזומות? שמישהו אחר יחפור לעצמו את הבור הזה.
זה אולי קצת מתיש וקצת כובל, אבל בשביל שקט תעשייתי, לא כדאי להחניק את הדחף לשוחח ולהתדיין?

ומה קורה אז?

אז כל אחד נשאר בבועה שלו.

אנחנו מקיפים את עצמנו באנשים בעלי דעות דומות לשלנו,
וחושבים שהמציאות השתנתה, אבל המציאות לא סרה למרותו של אדם זה או אחר,
אנחנו פשוט באשליה.
והבועות יוצרות הולכות ומעמיקות את הפילוג חברתי, שבטווח הארוך יוצר איום אסטרטגי על יציבותה של החברה כולה.

ניסוי חברתי בגרמניה, שערך יוכן ווגנר, העורך הראשי של 'צייט אונליין', אתר הבית של השבועון הנקרא ביותר בגרמניה, שזכה לכינוי "גרמניה מדברת", ניסה לבדוק מה יקרה במפגש פנים אל פנים עם זרים. אם פיד הפייסבוק או פאנל החדשות, הם במות שמטבען מלבות אש, במפגש אנושי, עוצמתן וגובהן של הלהבות, מן הסתם יגיע עד לב השמיים.

הניסוי עבד על עיקרון ממש פשוט:
המשתמש מילא סקר קצר ופשטני על עצמו ועל דעותיו בנושאים טעונים, ואז שודך באמצעות אלגוריתם למשתמש בעל עמדות מנוגדות, השניים נפגשו והתחילו לדבר. זה הכול.

ומה קרה?

להפתעתם של החוקרים, מפגש פנים אל פנים, הוכיח שאפשר לדבר, שקל יותר לאנשים להיפתח לעמדות של אחר מחד, ומאידך לפתוח אותו לעמדות שלהם.

בלב פועם התכונן יעקב למפגש הבלתי נמנע הזה עם עשיו,
הוא חילק את המשפחה לשני מחנות, כדי שאם חלילה יסתיים המפגש במרחץ דמים,
תישאר למצער, חלק מהמשפחה.
הוא הכין מנחה לרצות את פניו של האח הכועס, והשתדל למקסם את ניראותה, כדי שתישא חן בעיניו. אף על פי כן ולמרות הכל, אחים אנחנו, אמר יעקב בתפילתו, "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ, פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים".) שם, לב, יב)

יעקב התכונן לגרוע מכל, אבל המפגש הבלתי אמצעי היה אחר.
משהו זע בליבו הכועס של עשיו, הטינה התפוגגה. היחס המרוחק התחלף בחיבוק, נשיקה ואפילו בכי. הבכי היה אמיתי.

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ." (שם, לג, ד)
על מה בכו הם, במפגש ההוא?
היה זה בכי של שמחה או צער, הם בכו על עצמם? על ההורים הזקנים?
הם בכו כי אולי הבינו שגם אם לא יריבו, אף פעם לא תהיה ביניהם תמימות דעים?
"וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה". (שם, לג, טז-יז)

בואו ניפגש, בואו נדבר. דיבורים בגובה העינים, בלי רצון לשכנע, בלי רצון לשנות, בלי רצון לנצח.
מבלי להתפתות להרגשה שגורל האנושות תלוי בניצחון שלנו.
אתה לא נשפט על דעותיך, אתה נמצא שם רק כדי להציף אותן.

בואו ניפגש פנים אל פנים, להיפגש רק כדי לשמוע, רק כדי להשמיע,
אי אפשר להשאר בבועה.
יש דרך שבה אפשר לגשת בבטחה לדיונים, ואפשר לצמוח מהם על אף המחלוקת.
אנשים אחים אנחנו.