מאז האסון שבו מצאה את מותה תמר, בת השרות הלאומי בירושלים, אני מסתכל על הרכבת הקלה כבבואה של מלאך המוות.

פעם הייתה בעיניי סמל לחדשנות הירושלמית.

אני חושב כמה זה לא הגיוני שחיים יכולים להיגדע ככה סתם ובצורה כזו.

מאז האסון בכביש 443 אני מסתכל על מכוניות ששועטות בכבישים ומגיעות מולי ודמותם של ציפי רימל ובתה נועם צפות ועולות לנגד עיניי. אני חושב כמה זה לא הגיוני שחיים יכולים להיגדע ככה סתם ובצורה כזו.

בבת אחת נזרקתי לתפילת 'ונתנה תוקף':

מִי יִחְיֶּה וּמִי יָמוּת מִי בַּמַיִם וּמִי בָּאֵשׁ מִי בְּרַעַשׁ וּמִי בַּמַּגֵּפָה
מִי יִשָׁקֵט וּמִי יִטָרֵף מִי יֵעָשִׁר וּמִי יֵעָנִי מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ

מהתפילה הזו אני תמיד חש ששום דבר בעולם הזה אינו בטוח.

היום אתה רואה את הילדים שלך, מחבק אותם, מריח להם את התלתלים נותן להם נשיקת לילה טוב, ואתה מבין שאף אחד לא מבטיח לך שתראה אותם גם מחר.

היום אתה רואה את אשתך, מסתכל עליה בעיניים, מפריח חלומות, מדמיין עתיד משותף ואז אתה מבין שאף אחד לא מבטיח לך שתחלום איתה גם מחר.

היום אתה בטוח שאתה הולך לשתות את העולם בקשית, כולך טובע בתוכניות ותכנונים ואתה מבין שאף אחד לא מבטיח לך שתהיה כאן גם מחר.

ואתה נזכר בכל רגעי החיים הללו שנזלו לך בין האצבעות, שהתאדו להם לאוויר החם של הכעס, הקנאה, הטינה שלך,

כל הרגעים הקטנים הללו שהשחתת והרסת והלכו לך על שטויות כי היית בטוח שתחיה לנצח, ותמיד תהיה לך עוד הזדמנות. לתקן, להתנצל, לרפא, לעשות.

עכשיו אתה מסתכל על התמונות של ציפי ובתה נועם ועל תמר ז"ל

ופתאום אתה מבין ומרגיש שאף אחד לא מבטיח לך

שתהיה כאן גם מחר.