נזכרתי בשבת שעברה (לך לך: אברהם הילד מגלה את הא-ל והולך אתו לארץ ישראל) בתלמיד שלי עם המבטא המקסיקני המוזר שלקח לי כמה שעות להבין שהוא עלה לארץ לבד...

 בהתחלה, כשהמנהלת אמרה לי שאני הולך לקבל 'תלמיד בודד' חשבתי שהיא צוחקת. למה שילד בכיתה ו' יעלה לארץ לבד? ומי בכלל ייתן לו לעשות את זה?

 אבל שיחה עם הסבתא הישראלית שלו שגרה ב'הר חומה' הבהירה לי מה זה להיות אברהם אבינו גם במאה ה21.

 אמא שלו התחתנה עם נוצרי קתולי שהיה כומר בכנסיה שהפעיל אותה ונשא דרשה בכל יום ראשון.

 "הבית שלו היה מלא בפסלים של ישו ובצלב ענק שעמד בדיוק מעל לאח. אמא שלו, הבת שלי, הייתה בטוחה שהילד שלה נשרט לגמרי כשהוא התחיל כבר בגיל שבע לבקש לעשות שיחות סקייפ עם בעלי שהסביר לו דברים על היהדות והציונות ומדינת ישראל.

 פעם אחת הנכד שלי לקח את הצלב הענק של ישו ובהתקף של כעס שרף אותו באח.

 הבעל של בתי אמר לה שהיא צריכה לבחור: או שהוא הולך או שהילד שלנו נוסע לתקופה לארץ להיסתגל עד שיעבור החיידק הזה.

 אחרי התלבטות עם הילד שממש רצה לנסוע לארץ וביקש זאת כמתנת בר מצווה, התלמיד שלי נסע לארץ ישראל. לבד. בלי חברים. בלי כלום. רק עם סבתא.

 כל התלמידים שלי רצו להיות חברים שלו ומיד אהבו אותו. אבל מבחינתי הילד הזה היה חתיכת אתגר:

 לא הייתה הוראה אחת שלי שהוא קיבל כמו שאר התלמידים הישראלים ככה סתם.

 תמיד שאל למה. תמיד בירר. תמיד חקר. לא לקח שום דבר כמובן מאליו.

 אבל מה הרגע שאני אזכור ממנו?

 בטקס יום השואה, בעוד חלק מהתלמידים הליצנים שלי קצת צחקו והחליפו דחקות, הוא, עם עיניים אדומות התרגש כל כך עד שהוא בכה בשקט.

 וביום העצמאות למדינה, הגיע עם דגל קטן ושם אותו על השולחן שלו.

 אחרי "התקווה" הוא הרים אותו, נתן לו נשיקה וצעק בקול בכיתה:

 עם ישראל חי!

 ביום שישי, אחרי שנזכרתי בו בגלל שבת פרשת לך לך התקשרתי אליו ושאלתי לשלומו:

 סיפר לי בגאווה שאחרי שאמא שלו חתמה, הוא קבל זימון ליום סיירות והחלום שלו הוא להיות טייס קרבי.

 לו יהי.