"בית הנייר" - ההצלחה שבפריצה

פריצה.

משהו במילה "פריצה" לרוב לא עושה לי טוב. בפריצה יש משהו בוטה, אגרסיבי, כוחני ולרוב גם שלילי ולא נעים. פריצה עפ"י המילון מבטאת "חדירה בכוח, כניסה ללא רשות". תחשבו על זה, פריצה לבית, לעסק, לאוטו, אחד הדברים הנוראיים של חדירה לטריטוריה לא שלך שפעמים רבות מתלווה אליה גניבה או השחתה. האמנם זה מה שאני רוצה?

זה גרם לי לחשוב על פריצה גם כאקט מחאתי, שמגיע ממקומות כואבים ורצון להתריס ולעורר, כמו שהיה בשנים עברו עם האופנובנק או כמו שמובא בסדרה הגאונית בעיני - בית הנייר, פשעים מתועבים שמגיעים באריזה גאונית שפורצים באמת כל גבול, אבל החן והגאונות לא מאפשרים שלא להתאהב בהם.

ועם כל אלה, הם והאופנובנק, (שהיה מציאותי לחלוטין), בסופו של דבר פושעים - פורצים ושודדים מתוחכמים וגאונים בסטייל, אבל עדיין עבריינים! מה שמביא אותם לברוח, להיאבק, להילחם ולהותיר פצועים והרוגים במחאתם.

פריצת חומות (גבול פיזי) כרוכה בכוחניות, במלחמה.

פריצת חומות מנטליים כרוכה במאבק רגשי.

פריצות (בשורוק) מבטאת התנהגות שלילית עד כדי אובדן מוסר (גבול ערכי).

פירצה בחוק (עוד סוג של גבול) מאפשרת לשחרר פושעים מאשמה,

ופריצת חוק היא עילה לתביעה

אפילו כשסכר (גבול למים) נפרץ קיימת סכנת הצפה וטביעה.

הדוגמאות עוד רבות. ובכל מקרה איכשהו, פריצה של גבול כלשהו, מעידה או גורמת למשהו לא טוב.

גבול.

גבול תמיד מצטייר כמשהו שמגביל אותי. וזה אכן כך. אבל מי אמר שזה רע? גבול אמנם מגביל אותי אבל גם שומר עלי ומקנה לי ביטחון. וכשהוא פרוץ הרבה דברים לא טובים עלולים להתרחש.

הדבר הראשון שלרוב חושבים עליו הוא שפריצת גבולות מותירה אותי חשופה לפלישה מבחוץ, אחרי הכל "פירצה קוראת לגנב"... ואיך זה מתבטא בפרט?

כש"קולות מבחוץ", במעטפת משתנה של חברים מכל מיני סוגים, וירטואליים ו"אמיתיים", מידעים ברשת, פרסומות, עסקים שונים, סדנאות, אנשי מקצוע מציפים אותי השכם וערב (גם אם בדברים נפלאים), אני עלולה לאבד את עצמי, את עמוד השדרה שלי ולהיסחף איתם בשלהם. מתוקף עבודתי פגשתי (ואני עדיין פוגשת) לא מעט כאלו שהגיעו אלי לתהליך אישי, ותוך כדי הבינו שמה שהם אומרים ורוצים לכאורה, מדקלם משפטים וסיסמאות שונים לגמרי ממי שהם וממה שהם עצמם רוצים וצריכים באמת.

פלישה מבחוץ זה דבר אחד. אבל פריצת גבולות עלולה גם להביא לאובדן שליטה ובקרה פנימיים. רק לאחרונה נוכחנו בכמה אירועים שפרצו את גבולות המוסר האישי והכללי, גם אם עמדו במבחן החוק. בשנים האחרונות הורים נקראים יותר ויותר להציב גבולות לילדיהם, כי הלך הרוח הכללי מעיד בדיוק על אובדן השליטה בין היתר כתוצאה מליברליזם ופלורליזם חסרי רסן וגבולות. מה שמביא אותי לחזור ולתהות האם באמת אני רוצה לפרוץ גבולות? אחרי הכל צריך לזכור ש"לכל מטבע יש שני צדדים" וכשהכל מותר הכללל(!) מותר.

ומה אם הצלחתי? גם זה יכול לקרות (ורצוי אפילו). פרצתי את גבולות עצמי, הסכר נפרץ. כולם כמו בתוכנית ריאלטי, אוהדים אותי ומריעים לי תוך שנייה, אני מרגישה בעננים. באין גבולות, כשעבורי אפילו השמים הם לא הגבול, אני עוד עלולה בטעות "לחשוב שאני אלוהים". כשאין גבול אין מידה - מידה הרי כשלעצמה מייצרת גבול (בין אם פיזי ובין אם ערכי), וכשאין מידה ואין שליטה, גדילה מהירה וקיצונית עלולה להוביל גם ל"שגעון גדלות" שלא לומר יהירות. לצערי הרב גם כאלו אני פוגשת, וחטא היוהרה בעיני הוא אחד החמורים אם לא החמור מכל.

אז מה עושים? נשארים מוגבלים ומוגנים? איך בכל זאת אפשר להצליח לגדול ולהתפתח ??!

האם יש דבר כזה פריצה חיובית ?

אני מאמינה שכולם רוצים ויכולים להצליח. כל אחד במושגי ההצלחה הסובייקטיביים לו.

אני גם מאמינה שרובנוהיו מעדיפים להגיע להצלחה בדרך מהנה בבסיסה, במקום להיאבק ולהילחם (זה פשוט מכלה כל כך הרבה אנרגיה בעוד שההנאה מייצרת אנרגיה נוספת, חדשה).

אז בגדול ובהכללה, אני אישית בעד גבולות.

כאלו שמידי פעם אני בוחנת אותם ואת הרלוונטיות שלהם נוכח הדינאמיות של החיים, ושלי בתוכם, מסירה אט אט מחסומים שחוסמים את התקדמותי (בעיקר של פחד) וכך מרחיבה ומגדילה (או מחזקת ומאבטחת "גבולות אדומים") את גבולותיי בצורה מבוקרת ובשליטה, שישמרו עלי מחד ויאפשרו לי מרחב פעולה גדול יותר משהיה מאידך. אני מעדיפה לפתוח דלתות במקום לפרוץ אותן, לקשור קשרים ולשתף פעולה במקום להלחם (באחרים או בעצמי), לגדול ולהתרחב במודעות, בנחישות ובאסרטיביות, חדורת מטרה, שליטה ובקרה וכל זאת מבלי לוותר על ההנאה.

ואם כבר לפרוץ אז במקום "לפרוץ גבולות" - "לפרוץ דרך"!

בדרך יש משהו המשכי, פתוח ופותח אבל גם נתיב מכוון כמו מסומן (שעשוי להשתנות עם הזמן ככל שהולכים בו) לעבר יעד מסוים וברור (שאליו חיפשנו דרך). בפריצה יש המון אנרגיה וכוח. אז אם כבר אנרגיה מתפרצת שתתפרץ לדרך, שם הכוח יבוטא בעוצמה ונחישות ולא בכחניות. "פריצת דרך" מסמלת ראשוניות, הישג מרשים בעל תרומה משמעותית גדולה ורחבה (לרוב לא עבורי בלבד)

אז "לפרוץ דרך" אני מוכנה ואפילו שואפת בשמחה!!!

יום אחרי שפרסמתי את הפוסט, למדתי על בשרי, שיעור נוסף  בתחום. איכשהו, ברכיבה הזדמנו למסלול שלא ידענו אפילו שהוא ממש סמוך לגבול. מצחיק חשבתי לעצמי.  בשלב מסויים, מסלול הרכיבה המקורי הורה לנו לפנות לתוך שמורת טבע, אבל בשטח, היה שער נעול שמנע מאיתנו להמשיך. ניסינו לייצר מעקף, עד שהגענו ממש קרוב לגבול והאופציות שעמדו בפנינו תיאורטית, היו לחצות אותו (מה שלא בא בחשבון) לחזור על עקבותינו (מה שהיה מוביל אותי לעילפון כי הדרך חזרה היתה כמה ק"מ של עלייה מאסיבית בדרך שזורה בדרדרת) או... לנסות להגיע בכל זאת לשביל המקורי, המסומן. מה שאומר... לעבור את השער הנעול ולמעשה לעבור גבול.

מישהו שם למעלה, החליט להסתלבט עלי אחרי פרסום הפוסט. האמת... התפקעתי מצחוק!!!

ואז תוך כדי רכיבה הבנתי את השיעור. יש מקרים שאין ברירה. חייבים לעבור גבול (במקרה זה גבול של "שטח פרטי" - שמורת טבע). אז כשאין ברירה אין ברירה. חשוב רק לוודא שבמעבר הזה לא פוגעים באף אחד אחר, לא משחיתים רכוש שהוא לא שלנו (השלט על השער היה עקום כשהגענו). לא פורצים בכוח. עוברים. מקסימום משלמים ביציאה על הכניסה.