אני כוכבת עולמית! בסדר, לא ממש, אבל לאחרונה התחלתי להרגיש ככה. השתתפתי במחזה שהועלה על יד כמה נשים מהשכונה. למזלי, הדמות שהצגתי הייתה דמותו של זקן מלא תלונות ואומלל, שסבל מכל מיני מחלות נבחרות, או חשב שהוא סובל מהן, ואני הצלחתי אפילו להכניס כמה אלתורים משלי, שגררו שאגות צחוק מהקהל.

במשך השבועות הבאים, לא יכולתי לעבור ברחוב בלי שנשים יעצרו אותי כדי לספר כמה שהן נהנו מההצגה וכמה שהן צחקו. הייתי סלבריטאית אמיתית!

אבל עם התהילה מגיעה כנראה הגאווה, כמו שאמר פעם כוכב קולנוע מפורסם, "שחקן הוא אדם שאם אתה לא מדבר עליו, הוא לא מקשיב". למזלי, היו כמה נשים חכמות בשכונה, שציינו שהחלק שלי במהלך הערב הזה לא היה סתם אני והכישרון הקומי שלי. הייתה לזה מטרה גבוהה. "קרן," הן אמרו, "הנשים האלה הגיעו לראות את ההצגה עם כל הבעיות והדאגות היומיומיות שלהן, ואת גרמת להן להתגלגל מצחוק! איזו זכות יש לך!"

אף פעם לא חשבתי בצורה כזאת. כלומר, לא רק עליתי על הבמה כדי לעשות משהו שאני נהנית ממנו, אלא עשיתי גם משהו בעל ערך אמיתי?

בתלמוד מובא סיפור שמאמת את הרעיון הזה. אליהו הנביא סיפר לאחד החכמים על שני אנשים שמקומם בגן עדן מובטח. שאל אותם החכם אילו מעשים טובים זיכו אותם לכך, והם ענו לו שהם משמחים אנשים ועוזרים להשכין שלום בין אדם לחברו. מכל המעשים הטובים בעולם, התלמוד מונה את עידוד הזולת וההשלמה בין ניצים, כשני הדברים שיפתחו בפנינו את שערי גן עדן.

אבל כשתפסתי אותי טופחת לעצמי על הגב, עדיין הייתי קצת מוטרדת מרגשות אשם, שכל עניין ההצגה הזה היה סתם חגיגת אגו גדולה. באמת, צחוק עד כדי כך חשוב?

בערך בזמן ההצגה, חלה מרדכי, בני בן השלוש. בהתחלה הוא היה חיוור, ואז מנומנם, עד שבסוף הוא כבר לא היה מסוגל אפילו ללכת. במשך מספר שבועות ניסה הרופא להרגיע אותנו בכל מיני אבחנות לא מספקות, עד שבסופו של דבר התעקשנו על בדיקות דם. ואז נודעה לנו האמת – לילד הקטן שלנו יש לוקמיה.

דווקא באותה תקופה אפלה, למדתי מה רבה חשיבותו של הצחוק

איזה מהפך. עכשיו, הנשים עצרו אותי ברחוב מסיבה שונה לגמרי. רק לפני כמה שבועות הן בירכו אותי, עכשיו הן השתתפו בצערי, הציעו עזרה, אמרו לי שהן חושבות עליי.

דווקא באותה תקופה אפלה, למדתי מה רבה חשיבותו של הצחוק.

במשך השבוע הראשון שלאחר האבחנה, נשאר בני בבית החולים, ובקושי היה לו כוח לרדת מהמיטה. הוא עבר ניתוח להחדרת צנתר היקמן – צינורית קבועה המשמשת להחדרת כימותרפיה – וסבל מאוד. לא עניינו אותו צעצועים, ספרים או מוזיקה. ומה שהפך את המצב לגרוע יותר, הוא קיבל תרופה שגרמה לו להיות מצוברח ורוטן. היה קשה מאוד לראות אותו במצב הזה, משום שבאופן נורמלי הוא ילד מאוד שמח. הורים רבים יספרו לכם שכל עוד הילד שמח, אפשר להתגבר על כל משוכה, אבל ילד אומלל הוא הדבר הכי שובר לב בעולם.

באותו שבוע, זכינו לביקור של ליצן רפואי. ליצנים רפואיים הם שחקנים שבית החולים שוכר, כדי שיסתובבו במחלקות הילדים, ישמחו אותם ויעבירו להם את הזמן. בהתחלה, זכה הליצן הרפואי שבא לבקר את מרדכי בתגובה צוננת. לא ידעתי אפילו אם שווה לליצן להתאמץ – פניו הזעופים של מרדכי לא שינו את הבעתם הקבועה. אבל אז, פתאום, אחרי כמה דקות של תעלולים מטופשים, מרדכי צחק!

איזו ברכה לשמוע את הקטנצ'יק שלי צוחק! איזו התרוממות רוח נפלאה לראות חיוך על פניו! הכל היה כל כך כבד, הוא היה כל כך אומלל, היו כל כך הרבה דמעות, ועכשיו הוא צוחק! פתאום הרגשתי שאפשרי, אפילו בנסיבות האלה, לשמוח ולצחוק. ופתאום הסיטואציה שלנו הפכה לנסבלת.

לאחר אותם שבועות ראשונים של טיפול, התחיל מרדכי להרגיש הרבה יותר טוב. הוא עדיין עובר טיפולי כימותרפיה קשים ויש לו עוד שנתיים וחצי של טיפולים לעבור, אבל רוב הזמן, הוא מרגיש טוב ושמח.

ובכל פעם שאני שומעת אותו צוחק, בכל פעם שאני רואה שהוא נהנה, אני עדיין מרגישה את תחושת העידוד הנפלאה הזאת. בשבילי, כשהמצב קשה או כשאני מרגישה שהלחץ מכביד עליי - לשמוע בדיחה טובה, לצפות במשהו מצחיק, רק להיות מסוגלת לצחוק למרות כל מה שקורה סביבי - זו הקלה אדירה, שעוזרת להפחית מייד את הלחץ.

אנשים שיכולים לעורר צחוק בזולתם זכו במתנה, ובפעם הבאה שאעלה על הבמה, אני אצטרך להזכיר את זה לעצמי.

*לכל מי שמוכן להתפלל לרפואת בנה של קרן, שמו המלא הוא: מרדכי יהודה בן קרן גילה.