כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא, ולו רק פעם אחת, איזה "כמעט טוב" אחד במקום כל ה"מספיק בקושי" אבל לא יכולתי.
ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית, הייתי אז אולי בכיתה ה' או ו', החלטתי לדבר איתו על זה. להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא גורם לו נחת כמו שאחותי גורמת לו.
הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו ובניגוד לאופי שלו, שהוא אופי של בנאדם שבקושי מוציא מילה מהפה שלו, הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.
"גדי", הוא אומר לי : "אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים.
"אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי אפשר אחרת. הם בדם שלו. הם הנשמה שלו. הוא מוכרח לאהוב אותם. אפילו אם הם עושים דברים רעים, בכל זאת הוא אוהב אותם. אבל אתה, גדי – אתה אף פעם לא עשית דבר רע."
אני מתחיל להגיד לו "אבל, אבא.." הוא מפסיק אותי ואומר "ששש... גדי. תקשיב!
"כשא-לוהים ברא את העולם הזה, לצערנו או לשמחתנו, הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם. בגלל זה הוא ברא אנשים עם כל מיני צורות, כל מיני צבעים כל מיני כישרונות.
"ולכל אחד הוא נתן כלים אחרים, לזאת הוא נתן יופי, ולהוא הוא נתן ידיים טובות, לזה הוא נתן כישרון במוזיקה, ולהיא הוא נתן כשרון במתמטיקה. אנחנו לא יודעים למה א-לוהים עושה מה שהוא עושה. אנחנו לא יכולים להאשים מישהו בגלל שא-לוהים לא נתן לנו את הכלים האלה או האלה. אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים שא-לוהים כן נתן להם.
לפעמים לוקח לנו קצת זמן בשביל לגלות את הכלים שא-לוהים נתן לנו
"בגלל זה, גדי, אני אומר לך דבר אחד ומסביר לך דבר שני. הדבר שאני אומר לך הוא – אל תתלונן על הכלים שא-לוהים נתן לך. והדבר השני שאני מסביר לך זה שלפעמים לוקח לנו קצת זמן בשביל לגלות את הכלים שא-לוהים נתן לנו, בגלל שהכלים שהוא נתן הם לפעמים מוסתרים. אז תהיה סבלן, גדי. תהיה סבלן כמו אבא. יום אחד גם אתה תגלה שיש לך כלים טובים".
איך אהבתי אותו, את אבא שלי, באותו יום שבת! רציתי לחבק, או אפילו לנשק אותו, אבל התביישתי. ואל תשכחו שאת ההרצאה הזאת האבא שלי, האיש הפשוט והטוב והחכם הזה, נתן לי אולי לפני 30 שנה, לפני שבמדינה הזאת ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, או קשיי למידה, או כל מיני מגבלות אחרות.
שנה או שנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שא-לוהים נתן לי. ישבתי בשיעור אני-לא-זוכר-איזה. המורה שלנו היה חולה, אז הייתה לנו מורה-מחליפה. היא מדברת על מה שהיא מדברת, ואני בעולם אחר. פתאום אני רואה את המורה-המחליפה עומדת על ידי. לפני שאני מספיק להגיד מילה, היא סוחבת לי את הנייר שאני מקשקש עליו.
היא מסתכלת על הנייר ואומרת לי: "מה אתה עושה?" אני אומר לה, "סתם מקשקש". היא אומרת "מה ציירת פה?" אני אומר לה, "סתם". היא אומרת לי "סתם מה?" אני אומר לה "סתם ציירתי אותך עומדת על-יד הלוח". היא לקחה את הציור והכניסה אותו לתיק שלה.
אחר-כך התברר שאבא של המורה-המחליפה הזאת הוא צייר בעל שם עולמי, והיא לקחה את הציור והראתה לו. תוך כמה ימים (הצייר) בא לבית שלנו, הסתכל על עוד ציורים שלי ומיד המליץ שההורים שלי יעשו הכל בשביל לטפח את הכישרון שלי בציור.
מה אני אומר לכם? מאותו יום אבא שלי הוציא את המיץ של עצמו כדי שאוכל ללמוד עם הציירים הכי גדולים שיש-גם פה בארץ וגם בחוץ-לארץ.
היום אני בן 42, ובחודש שעבר פתחתי את התערוכה ה- 28 שלי, והפעם- בניו-יורק במוזיאון לאמנות מודרנית.
ואבא שלי (שעכשיו הוא כבר בפנסיה) - מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי? - הוא אומר: "מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים, והילד משתמש בכלים".
*הסיפור הגיע לשולחת ללא שם רק עם הכותרת "הכלים שא-לוהים נותן". השולחת מודה מקרב לב למי שכתב את הקטע.
(16) אנונימי, 8/11/2010 21:06
אהבתי את המאמר על הכלים שאלהים נן לנו.
כמה שזה נכון, צריך לאהוב ולהעריך את מה שניתן לך, ועם זה ללכת. ולהתפלל שאלוהים יהיה עמך,אפילו עם אתה לא דתי-ואני לא!
(15) נתניתית, 21/5/2009 00:30
מקור: הספר "אבאים" של יחיאל חיון
(14) נועם, 7/4/2008 12:10
תודה מקרב לב על הכתבה הזאת. הגיעה אליי משמיים ביום נכון..
תודה!
=]
(13) , 12/2/2008 11:31
זה פשוט כתוב יפה!
(12) אלונה, 7/10/2007 17:39
הכלים שאלוקים נותן
בס"ד
סיפור מרגש ומחכים וכל כך נכון!!
כל הכבוד למפרסמים
(11) סימה אורפז, 30/9/2007 11:30
תגובה- הכלים שאלוהים נותן לנו
רק עכשיו קראתי את הכתבה והתרגשתי עד דמעות.לחשוב ולחוות לאורך שנים שהילדים- אנחנו בדור הקודם נמדדנו על פי מדדים קונבקציונליים מצטיין/ נכשל/ בינוני/ בחשבון/ עברית/ גיאוגרפיה... והיכן שאר הדברים האחרים שהמורים לא ראו אותם והיו קיימים. יכולויות שלא תמיד יכלו לבוא לידי ביטוי במהלך יום הלימודים האפור. מזלו של אותו ילד /מבוגר שהייתה לו מורה ששמה לב לכישוריו והוסיפה לו נדבך לדימוי העצמי שלו. כיוון שחוויתי חסר זה בילדותי , כמורה לאורך כל השנים אני מחפשת את הכלים- כשרונות דוקא של הילדים שמתקשים כדי להעמיד אותם על הרגלים , להוסיף שמחת יצירה והצלחה לחייהם . תודה לכם על האתר. בכל סיפור אישי יש מסר לעיתים נוגע יותר ולעיתים פחות אך תמיד אני מרגישה יוצאת נשכרת אחרי הקריאה.קריאת הסיפורים באתר היא אחת הדרכים שעוזרות לי ומחזקות את דרכי האישית . תודה!
(10) דנית, 6/8/2007 14:18
תגובה למאמר אני שמחה שמצאתי את האתר הזה
ריגש אותי עד דמעות המאמר הנדון קיבלתי הרבה חיזוקים מכותב המאמרוהבנה שלכל אחת ואחד מאיתנו יש יעוד בעולם הזה
אני רוצה להוסיף שאני שמחה שגיליתי את האתר הזה ואני שואבת מהמאמרים הרבה תובנות שעוזרים לי בחיי תודה גדולה דנית
(9) אנונימי, 4/8/2007 04:54
מאמר יפה..
(8) מישהי, 1/8/2007 16:54
וואו
אהבתי מאוד את הסיפור,במיוחד את התגובה של הסופית של האבא.כל כך צנוע ופשוט.
דווקא היה מעניין לראות את התמונות של גדי...אני הולכת לחפש באינטרנט עכשיו חח :-)
(7) לינוי, 28/7/2007 13:00
מקסים
איזה סיפור יפה!
כל כך חשוב להיות סבלנים באמת...
(6) דור, 26/7/2007 11:56
מדהים אהבתי
מאוד אהבתי
אלוהים שמע את השיחה שלכם.
"נפלאות דרכי השם"
(5) אריאל, 26/7/2007 07:30
מדהים! מוסר השכל חובה, וגם תפילות כמובן...
(4) , 23/7/2007 14:14
מאמר
מאמר נפלא
משהו, הלוואי והיו הורים כאלה ואתם ילדים המכונים בעייתיים
(3) רוזמארין, 23/7/2007 05:15
הוי כמה אבות כאלה החברה שלנו חסרה.
שיבואו ויתפחו על שכמם של כל אותם המדדים מעט, המפוחדים, הבלתי מבריקים, והנראים דהויים מעט.
הלוואי שאנחנו נהיה כאלה לילדים שלנו... בע"ה.
מאמר נפלא.
(2) אבשלום, 22/7/2007 12:20
איזה יופי
"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תעמוד"
כמה נכון וכמה יפה.
כל אחד ואחד מאיתנו מיוחד ושונה.
אנו כולנו מנסים לרצות את החברה הקרובה (והפחות קרובה) לעיתים אנו אפילו מפספסים את המטרה בגלל סיבה זו...
כן ירבו נבונים וחכמים כמו אביו של אותו צייר.
כל אדם צריך לינבור פנימה ולמצוא את יעודו את מטרת חייו.
(1) טל, 22/7/2007 08:37
מדהים וכ"כ נכון