מי שנוסע לכיוון צפון הארץ, מגיע באיזשהו שלב לקרבת הר תבור. אי אפשר שלא לשים לב אליו מפני שהוא ההר היחידי באזור, וחולש על כל העמק שסביבו. הוא מקרין התנשאות, אולי איזו אצילות מסוימת, מחמת מיקומו המיוחד.

רוב הנוסעים על ידו אינם חשים מאומה מעבר למה שכבר כתבתי, שהוא בעצם דליל למדי.

אנשים שיש להם מעט רקע תנכ"י, נזכרים בודאי במאורע ההיסטורי שהיה בדיוק במקום זה. הכוונה היא, כמובן, למלחמת דבורה וברק נגד סיסרא, המתוארת בפירוט רב בספר שופטים פרקים ד' וה'.

סיסרא היה שר הצבא של יבין מלך כנען, הוא שיעבד את עם ישראל במשך שנים רבות.

כאשר עם ישראל – בעידודה והכוונתה של דבורה הנביאה – החליט להתמרד, נאספו היהודים על הר תבור. משם ירד ברק, ועשרת אלפים איש אחריו. למרות שהיו לצדו של סיסרא מלבד צבאו המיומן גם תשע מאות רכב ברזל, עם ישראל ניצח את המלחמה, סיסרא נהרג, והעול הקשה של מלך כנען הוסר מעליהם.

בעקבות הניצחון הניסי, באה השירה הנפלאה, "שירת דבורה".

ואילו אני מתעורר שוב להתחזק במאמצי להתעלות במעלות ההתעלות הרוחנית

אבל גם הרגשה אחרת לגמרי מתגלה בלבי לנוכח המראה של ההר הזה. אני מתעורר שוב להתחזק במאמצי להתעלות במעלות ההתעלות הרוחנית, ולא לתת בשום אופן לייאוש לכרסם בלבי.

כה שכיחה היא הרגשה זו. אדם משקיע את מאמציו להשגת מעלה מסוימת, מכניס כוחות ומקווה לראות תוצאות בשטח. ואז באה איזו נפילה, המאמצים אינם נושאים פרי, הכוחות בוזבזו, ומשתלטת תחושה של ריקנות, של ייאוש ורפיון.

התחושות הללו הן הרסניות, הן מונעות את ההתקדמות הברוכה. וכשאני רואה את ההר הזה, אני מתחזק נגד תחושות אלו, ומכיר בחוסר האמת שבהן.

מה לו להר ולתחושות אלו? מה הקשר בין תחילתו של המאמר לבין הקטע האחרון?

ובכן, הרשו נא לי לציין את דברי חכמינו ז"ל במדרש, ביחס להר.

שירת דבורה נאמרה על ההר הזה. היא פתחה בלשון כפולה, "אנכי לה' אנכי אשירה". וכך מסבירים חכמינו ז"ל:

 

לקראת מתן תורה, שאפו כל ההרים שתינתן תורה עליהם. הר סיני, הר תבור והר כרמל – כולם רצו לזכות בזכות הזו. והזוכה הסופי היה, כידוע, הר סיני.

 

ומה עם המאמצים של ההרים האחרים? האמנם לא נשאר מהם מאומה?

מביא רש"י את דברי המדרש:

 

המילים שייחדו את מעמד הר סיני הן בפתיחת עשרת הדברות, "אנכי ה' א-לוהיך''. שאר ההרים זכו בכפליים, בלשונות כפולים:

 

הר תבור, זכה בכפליים – עליו נאמר "אנכי" פעמיים, כמו שציטטנו משירת דבורה.

הר כרמל גם זכה בכפליים – שבמעמד אליהו בהר הכרמל, נפלו העם על פניהם ואמרו "ה' הוא הא-לוהים ה' הוא הא-לוהים".

וכל זה, מפני רצונם של ההרים הללו שעליהם תינתן תורה. כלשון המדרש:

 

"לא קיפח הקדוש-ברוך-הוא שכר תבור וכרמל, שבאו למתן תורה לתת עליהם את התורה וחזרו בבושת פנים, אמר להם הקדוש-ברוך-הוא, סוף שאני פורע לכם כפלים..."

 

הרי, אם כן, לקחו של ההר.

האדם מדמה שהשקיע ללא תמורה, יגיעתו היתה לריק. והנה דווקא מן ההר הזה למדנו שאין כזה דבר.

ברובד הרוחני, כל השקעה נושאת פרי

ברובד הגשמי אמנם זה קיים, יש מי שמשקיע ואין מאמציו נושאים פרי, ולעומתו יש מי שזוכה בפיס ומקבל את הכל בחינם. ככה נראים החיים. אבל ברובד הרוחני, כל השקעה נושאת פרי. גם אם זה לא נראה לעין, לפחות בשלב זה, אין להתייאש.

כך היא הנהגתו של הבורא, כל מאמץ נחשב ומקבל את תמורתו. במוקדם או במאוחר.

זהו בודאי לקח חשוב מאד שיש לאדם לקחת עמו למשך כל ימי חייו. שימשיך להשקיע, ובסוף יראה פירות.

כך למדנו מהר תבור.

נסיעה נעימה, ותיהנו מן הצפון.