אני קצת חוששת מיום ראשון הבא. לא בגלל שיש לי יותר מדי מטלות או יותר מדי בלגן שנשאר משבת, אלא בגלל שהבטחתי לבת שלי לצאת איתה לקניות.

אני הוכחה חיה לכך שלא-לוהים יש חוש הומור. אחרת, למה הוא נתן שבע בנות לאישה שבחיים לא השתמשה במייבש שיער, שקנתה את צללית העיניים הראשונה שלה בגיל 25 והכי גרוע, ששונאת לצאת לקניות?!

למעשה, אני פטורה מהתפקיד במשך שנות ההתבגרות שלהן, משום שאז הטעם שלי נחשב גרוע ואני יכולה לשלוח אותן בלעדיי. אבל כשהן גדלות, הטעם שלי כפי הנראה משתפר (בהשאלה מהמשל המפורסם של מרק טווין) והן מתחננות שאבוא איתן. השתדלתי להתחמק ככל הניתן, אבל כושר ההתנגדות שלי נחלש.

יש נשים שלא היו מחשיבות פעולה כמו לקחת את הבנות שלהן לקניון בתור 'חסד של אמת' שאין שום רווח בצידו, אבל ככה בדיוק אני מרגישה לפעמים (לא נראה לי שכאבי ראש חזקים נחשבים רווח, למרות שאין ספק שהם תופעת לוואי).

זה לא שאני לא אוהבת דברים יפים; אני פשוט לא אוהבת את חוויית הרכישה שלהם. נהייתי גברת-מיושנת כזאת, שרוצה שהחנויות "יכבו כבר את המוזיקה הנוראית הזאת", ואני מרגישה שהקניונים ומרכזי הקניות מסתערים על כל החושים שלי, כולל זה האסתטי. יתכן שאילו הייתי יכולה לשבת על כיסא נוח, עם כוס קפה ביד, כשצוות החנות המסור (ועכשיו אני באמת נכנסת למדע בדיוני) מציג בפניי אפשרויות קנייה סבירות - זה היה נסבל.

אבל ההלם החושי וההרגשה שכל הפריטים "מתנפלים עלי", בתוספת חוסר הסיכוי למצוא משהו שיתאים לטעמה של בתי ושלא יהיה "ארוך מדי או קצר מדי או צמוד מדי או יקר מדי", יכולים למוטט כל אדם שפוי (האם לא נוכל לעבור את אותה חוויה מקרבת בקניה משותפת און-ליין?)

אני עומדת על זה שהיא תכבה את הסלולארי (מכיוון שהאשראי בידי, היא מצייתת), ואנחנו מבלות יחד שעות של 'רק שתינו'

אחרי מה שנראה כמו אינסוף שעות של שיטוטים מחנות לחנות, לא נדיר שהבת שלי (לא משנה מי מהן – זו כנראה בעיה מגדרית ולא משהו ספציפי לילדה כלשהי), לא תמצא שום דבר שעונה על טעמה. היא תהיה מדוכדכת ומיואשת, ותתלונן ש"אין לה מה ללבוש", למרות שאני לא מסוגלת לדחוף אפילו בגד אחד נוסף לארון שלה.

בכל זאת התאמצתי למצוא מה יכול להיות טוב במסעי הקניות האלה, ומצאתי: זאת הזדמנות (תאמינו או לא) לזמן איכות עם הבת שלי. אני עומדת על כך שהיא תכבה את הטלפון הסלולארי שלה (מכיוון שכרטיס האשראי בידי, היא מצייתת), ואנחנו מבלות יחד כמה שעות של 'רק שתינו'. מכיוון שקניה לא דורשת מאמצים אינטלקטואליים משמעותיים (אם בכלל), הראש פנוי למחשבות, והשיחות שלנו הופכות חשובות ומשמעותיות. בזמן הזה אנחנו יכולות לשוחח על נושאים ועניינים שבדרך כלל די קשה להעלות באווירה הביתית העמוסה והתוססת.

אולי לא תמיד אנחנו חוזרות עם בגד חדש, אבל אנחנו כן חוזרות הביתה עם הבנות חדשות וקשר מחודש וקרוב יותר (וחשק ללבוש פיג'מה ולהיכנס למיטה הכי מהר שאפשר). אז תשכחו מכל מה שאמרתי קודם - אני מצפה ומייחלת ליום ראשון. אבל אם לא נמצא כלום, אני בשום פנים ואופן לא יוצאת לקניון אחר בשבוע הבא...