השעה הייתה 6:55 בערב. סוף הקיץ. קרני שמש אחרונות עשו דרכן מעל לקו האופק, פורצות מבעד לבקיעים בנוף המעורפל. לרוע המזל, הן מצאו את דרכן גם אל עיניו של קובי.

קובי, שסונוור ללא יותר מרגע קט, לא הצליח להתחמק מפסולת חדה כלשהי, אחת מרבות שהיו פזורות לאורך דרך העפר. השריקה שנשמעה מצידו השמאלי-אחורי, העידה בלי ספק על תקר.

קובי, שלא היה מנוסה בפתרון בעיות בנסיעה, ניסה במשך כמה דקות להשתמש בג'ק שלו, אבל המכונית כל הזמן החליקה ממנו, עד שהוא מצא את עצמו ממתין שעה וחצי לשירותי החירום שיבואו להחליף את הגלגל.

פגשתי את קובי למחרת והוא סיפר לי על התקרית.

"עמדתי שם, הייתי בהלם – פנצ'ר בגלגל. הדבר הזה בטח נפל ממשאית או משהו כזה. למה אנשים כל כך חסרי זהירות? ברור שהייתי צריך להגיש תביעה נגד הבנאדם הזה, אבל אין לי שום מושג מי הוא."

חמישה ימים אחר כך פגשתי שוב את קובי. לא הייתי צריך להמתין יותר מדי כדי לשמוע איפה הוא אוחז.

"איזה כאב ראש", הוא התחיל שוב. "הבאתי את הצמיג שלי לתיקון והם אמרו שיש לו חתך בדופן הצדדי! קולט איזה מזל יש לי? הייתי צריך לגרד 500 שקל בשביל צמיג חדש."

קובי בקושי עצר לנשום.

"500 שקל לצמיג... זה שהתפנצ'ר היה חדש לגמרי. אמרתי לך שרציתי להגיש תביעה נגד הנהג חסר האחריות הזה..."

קצת הופתעתי. אולי אני נשמע חסר התחשבות, אבל הייתי חושב שחמישה ימים אחרי המקרה, קובי אמור להירגע קצת. ואולי התסכול והכעס שלו כן מתאימים למה שקרה?

כמו אצל רוב האנשים, הסלולארי (דור שלישי) שלי היה צמוד לחגורה. לנרתיק היה מחובר קליפ חזק שעבד מצוין עד ש... הוא נשבר. אני זוכר את הפעם הראשונה שהנרתיק נקרע והטלפון צנח על המדרכה. זה הרגיז אותי - קניתי אותו בסך הכל לפני ששה שבועות! לא העליתי אז בדעתי ש-6 שבועות הם פי שניים מאורך החיים הממוצע של נרתיקים מסוג זה. עלה לי ₪80 להחליף אותו, וגם זה תרם לעצבנותי.

פחות מארבעה שבועות אחר כך זה שוב קרה. הפעם כבר הייתי יותר חכם, אז התקשרתי לאיצי ושאלתי מה לעשות. הוא נתן לי את התשובה הרגילה, "חפש בגוגל!" עשרים דקות אחר כך הזמנתי שלושה נרתיקים ב-₪120 דרך אתר המתמחה בכך – המשלוח כלול במחיר. זה הצליח להרגיע מעט את העצבים שלי, אבל כשהנרתיק השלישי קרס שבועיים אחר כך, כבר היה לי קשה לכלוא את הזעם.

"זה פשוט מגוחך," אמרתי לאף אחד, "אני רק מתעטש והטלפון נהיה הומלס." הייתי חייב לפרוק את כעסי, אבל קבוצת התמיכה השכונתית ל"נפגעי נרתיקי סלולארי קרועים" - התפרקה. שוב התקשרתי לאיצי – בשביל זה יש אחים גדולים. הפעם התשובה שלו הממה אותי לחלוטין.

"זאת הבעיה שלך," הוא טען, "לא של החברה."

"אתה חושב שהגימיקים הפלסטיים הזולים האלה נוצרו לעמוד לאורך זמן. זאת הטעות שלך."

חשבתי שהוא נטל מנת יתר של שידורי רדיו, ושמע יותר מדי פסיכולוגים בגרוש שמדברים על "לקחת אחריות על מעשיך". איך יכול להיות שתפקוד לקוי חוזר ונשנה של אביזרי סלולארי יכול להיגרם באשמתי?

"זה שהנרתיקים נקרעים זה לא באשמתך," הוא הסביר, "הבעיה היא הגישה שלך. אתה מתרגז, אחי היקר, בגלל שאתה מצפה מהמוצר להחזיק זמן מסוים, וכשהוא לא, אתה גונח ורוטן. אני לא יודע למה, אבל משום מה אתה חושב שהגימיקים הפלסטיים הזולים האלה נוצרו לעבוד לאורך זמן. זאת הטעות שלך. עשו אותם בצורה זולה, והם אמורים להחזיק מספר שבועות – לא יותר. תמשיך לקנות אותם דרך האינטרנט, ותקבל את זה כנתון שחשבון הסלולארי שלך יעלה בכמה שקלים נוספים לחודש. פשוט מאוד."

איצי לימד אותי שני דברים שחשבתי שאני כבר יודע; דברים שכולנו חושבים שאנחנו כבר יודעים. ראשית, אל תבזבזו אנרגיה על הדברים הקטנים - נרתיקי סלולארי קרועים הם מטרידים, לא הורסים. ושנית, הצורה בה אנחנו מתמודדים עם כל סוג של בעיה, תלויה בציפיות שאיתן יצאנו לדרך. רק כשהבנתי שנרתיקי סלולארי אמורים להיקרע, הצלחתי להשלים עם "חוסר המזל" שלי.

לעתים קרובות מדי אנחנו נתפסים לדברים השוליים בחיים, כאילו שהכל חשוב. ובכן לא הכל חשוב. התפקיד שלנו הוא לשמור על פרספקטיבה, לשקול בזהירות מה ראוי למלוא תשומת הלב שלנו, ואת מה ראוי להשליך לסל המִחזור של החיים.

אף אחד (אני מקווה) לא מתעצבן יותר מדי כשהוא או היא מאבדים מטריה או גרב. אנחנו יודעים שמטריות וגרביים וכמובן עטים נועדו לאובדן, ושהם בלי ספק מוצאים את מנוחתם אי שם ב"גן עדן לגרביים". אלה הציפיות שלנו. בדרך כלל, אנחנו גם לא נכנסים לדיכאון ולייאוש כשנגמר הדיו במדפסת – אנחנו מחליפים טונר וממשיכים הלאה.

וזה מחזיר אותנו לקובי המסכן. חמישה ימים חלפו וקובי עדיין מקונן על הפנצ'ר. הפסולת החדה הופיעה פתאום, לקח לטכנאי שעה וחצי להגיע, זה עלה לי 500 שקל... קובי נוהג כבר 10 שנים, ופנצ'רים, במיוחד בכבישים צדדיים, קורים כל הזמן. מובן שהוא מוטרד מהפנצ'ר – כל אחד מאיתנו היה מרגיש כמוהו, אבל אפשר היה למנוע חלק ניכר מהכעס אילו הוא היה מכניס את זה לפרופורציה. פנצ'רים זה דבר שקורה, ובמארג השלם של מה שמתרחש בעולם, זה לא כזה עסק רציני.

אז קח את זה בקלות קובי. במקום ה-500 שקל על הצמיג, היית יכול לשלם 2,000 לרופא, או 20,000 ויותר עבור מכונית חדשה.

עם הפרספקטיבה הנכונה תלמד שדברים קטנים קורים כל הזמן, ואפשר לצפות לזה.

ולקבל את זה.