רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מעגל החיים

"תהיה חזק!" – האם זו הדרך להחלים מאבדן טרור?

כ״ה באדר א׳ ה׳תשס״ה כ״ה באדר א׳ ה׳תשס״ה 06/03/2005 | מאת שרי מנדל

לעולם אינך חוזר להיות מי שהיית אחרי שטרור מזעזע את עולמך. אתה הופך להיות מישהו אחר.

מטפלת באמנות ישבה במשרדי ושמעה את כותרת המאמר הזה. הם לא מחלימים, נכון? היא שאלה.

החלמה היא לא המילה הנכונה, מפני שאינך חוזר להיות מי שהיית. אתה הופך להיות מישהו אחר. האובדן מלווה אותך לעד וכילד, אתה מתמודד עמו כל שנה לאורך התבגרותך. אתה נמצא בתהליך מתמיד של הטמעת האובדן וחיפוש אחר המשמעות שלו בשבילך.

בתי הייתה בת 11 כשאחיה בן ה-13, קובי, נרצח בידי מחבלים. היא התחילה ללמוד בבי"ס חדש שנה לאחר מכן וסיפרה לכיתתה על קובי רק בשבוע שעבר, שנתיים לאחר מכן. בתי היום בת 13 בעצמה.

המורה כל הזמן עודדה אותה לספר לכיתה, אבל היא לא רצתה. המורה הרחיקה לכת וכתבה בתעודה שלה, שהיא יודעת שלאליאנה יש "בעיות" ושהיא מבינה שציוניה נמוכים בגלל זה.

אליאנה הייתה מזועזעת, היא חשה שחדרו לפרטיותה. אבל מומחית לפסיכולוגיה, שכתבה ספר על ילדים והטמעת האבל אמרה לי, שלדעתה הערות המורה היו במקום.

מיהו חזק באמת?

האמת היא שאין תשובה קלה בכל הנוגע לילדים, או לאנשים. מה שעובד בשביל ילד אחד לא בהכרח יעזור לאחר. אבל אני מאמינה שישנם דברים שיוצרים מצבים לא בריאים.

אחד מהם הוא התעקשות על חוזק. כששוחחתי באחרונה עם קבוצה של מנהלי בתי ספר תיכון, אמרתי להם שאני לא מבינה מה כל-כך נפלא בלהיות חזקים. בארץ שמים דגש כל כך חזק על החוזק. לבכות בשבילי זה החוזק – לחלוק את הרגשות האמיתיים. המנהלים הנהנו בראשם ונראה היה שהם מבינים. בסוף המפגש המפקחת האזורית הודתה לי. "תהיי חזקה", היא אמרה.

יש לנו צורך חזק לוודא שהאחר חזק. ממה אנשים חוששים? אני חושבת שהם צריכים שאחרים יהיו חזקים, כדי שלא יאלצו בעצמם להתמודד עם עוצמת המוות, המשקל הכבד מנשוא של האובדן והעובדה שכולנו נמות בסופו של דבר. בארץ, כמובן, אנשים באמת צריכים להמשיך הלאה, כי החברה מוכרחה לשרוד. אנחנו תמיד נתאבל. אבל הבעת רגשות אין פירושה שלא המשכת בחייך. למעשה פירושה, שאתה ממשיך הלאה ואפילו בבריאות רגשית טובה יותר מאשר אם אתה "חזק".

אליאנה סיפרה לכיתה על אחיה ועל משפחתה ואז סיפרה גם על המחנה שאנחנו מנהלים, "מחנה ע"ש קובי" אחיה, לילדים שאיבדו את יקיריהם בהתקפות טרור. המורה שאלה, "מה את אוהבת במחנה?" ואליאנה ענתה: "אנחנו מתבדחים על ילדים שמתו".

הילדים בכיתה התנשפו. הן לא הבינו.

אבל המורה אמרה, "וזה עוזר לך להרגיש יותר טוב, נכון?"

"כן", אמרה אליאנה.

במחנה הם יכולים להתבדח ולומר: אילו אחי היה חי, הייתי הורג אותו. אני כל כך כועס עליו שהוא מת.

"הילדים אוהבים את הכיף במחנה שלנו, אבל הם אוהבים גם את התחושה ששם הם נורמלים. במחנה הם יכולים להתבדח ולומר: אילו אחי היה חי, הייתי הורג אותו. אני כל כך כועס עליו שהוא מת. הם יכולים לבטא תחושות של כעס, כאב וצער. אם הם רוצים לדבר, הם יכולים. אף אחד לא אומר להם להיות חזקים."

בעזרת הבדיחות, הילדים לוקחים בעלות על הסיפורים שלהם והופכים אותם לסיפורים שהם יכולים לשאת ולחלוק. הם מספרים את סיפוריהם במונחים שהם מסוגלים להתמודד עמם. אבל אי אפשר לספר את הסיפור שלך, אם מטרתך היא להיות חזק, מפני שאתה עסוק בלהישמר.

הילדים שמשתתפים במחנה משתתפים בסיפור של להרגיש אחד, מחוברים לאחרים כמותם. הסיפור שלהם הופך לסיפור של אובדן משותף, כאב משותף והבנה משותפת. בשיתוף יש מעין החלמה.

המילה "החלמה" קשורה למילה "חלום". בשביל להחלים באמת, אתה זקוק לחלום. אי אפשר לתת לילד חלום. הוא מוכרח למצוא אותו בעצמו, ואז אפשר לעודד אותו. ילדים שרואים סביבם אנשים ששרדו אובדן, לא על ידי היותם חזקים, אלא בזכות זה שהשכילו להשתנות ולצמוח ולהיות יותר משהיו, מבינים שגם הם יכולים להתגבר על שברון הלב בעזרת החלום ולפעול למימוש חלומותיהם.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן