רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

על הלחם לבדו...

כ״ג בשבט ה׳תשס״ד כ״ג בשבט ה׳תשס״ד 15/02/2004 | מאת ריבקי רט

הוא מונה את המטבעות אחת לאחת שוב, והקופאית בשלה. "ילד, הלחם עלה. מחיר יותר יקר. תגיד לאמא שתשלח יותר כסף".

יש דברים שאתה מבטיח לעצמך לא לעשות יותר אף פעם אבל איכשהו אתה תמיד מוצא את עצמך עושה אותם שוב....

קניות עם ילדים למשל; בפעם האחרונה שביקרת/ה בסופר כשאת/ה מלווה בפעוט או שניים, נשבעת לעצמך שיותר לא תחזור על החוויה לעולם. אבל איכשהו תמיד מגיע יום חמישי, הבית ריק, הבעל מאחר, ביביסיטר תייקר את הקניה ב-40 ₪ נוספים, וגם על הזמנה טלפונית אין מה לדבר (בפעם האחרונה שהזמנתי קיבלתי ערמת מלפפונים על סף ריקבון, גבינה תוצ"ח במחיר פי 4 מהרגיל, חטיפים באריזות משפחתיות וכו' וכו' ). אני חורקת שיניים ומחליטה לקחת את הקטנה איתי.

ההתחלה דווקא נראית מבטיחה – ההתלהבות מהעגלה הגדולה גורמת לה לשבת בה ברצון רב. את מדור הטואלטיקה אנו צולחות בלי בעיות מיוחדות. במשקאות מתחילה ההתלהבות.

היא: "מיץ תפוחים יאאאם יאאאאם".

אני (מוסיפה לעגלה, ורצה לקנות גם קשים, שיהיה לנסיכה איך לשתות...)

היא: קידוש!, דוש! (בקבוק מיץ ענבים רביעי לארון. לא נורא, לא מתקלקל...)

השפע במחלקת מוצרי חלב, גורמים גם לילדים הגדולים שביננו להתפתות ולקנות יותר, קל וחומר כשמדובר בילדים....

היא: גמדים פטל! פטל!

(ממתי במעדני חלב לפיצפונים יש פטל? אני אישית טעמתי ממנו לראשונה בגיל העשרה.... מה השלב הבא? גמדים פסיפלורה?)

הילד נבוך, מתלבט לרגע ולבסוף פולט "אבל אני קונה כאן תמיד, וכל יום אני משלם חמש שקל ושלושים אגורות. זה מה שהבאתי מהבית אין לי יותר".

את מחלקת החטיפים אני מנסה לעקוף, אך על הקטנה אי אפשר לעבוד, וכך אני מוצאת את עצמי עם ערימת במבה ביסלי וצ'יפס המאפשרת לי לחגוג יומולדת מכובד בנוכחות כל ילדי הגן...

לקופה אני מגיעה מותשת, עם ערימת מצרכים לא נחוצים כשהשלב הקשה ביותר – חטיפי הפיתוי ליד הקופות עוד לפני...

עייפה ומיואשת אני נכנעת לעוד כיף- כף קטן שיאפשר לי להעביר את המוצרים בקופה בנחת....

הסיפור חוזר על עצמו בערך פעם בחודש, כשבסופו אני מבטיחה לעצמי לא לחזור על הטעות הזאת שוב.

ילד קטן, שיעור גדול

כך, עד השבוע.

העגלה מלאה, אנחנו בקופה. לפנינו ילד צנום כבן 11-12. לחוצה בזמן, אני בודקת את מרכולתו, ונושמת לרווחה כשאני מגלה רק שתי כיכרות לחם לבן אחיד.

הקופאית מעבירה את הלחמים ואומרת: "שש שישים בבקשה".

הילד נבוך, מתלבט לרגע ולבסוף פולט "אבל אני קונה כאן תמיד, וכל יום אני משלם חמש שקל ושלושים אגורות. זה מה שהבאתי מהבית אין לי יותר".

הוא מונה את המטבעות אחת לאחת שוב "יש כאן חמש ושלושים. בדיוק כמו בכל יום".

הקופאית בשלה. "ילד, הלחם עלה. המחיר יותר יקר. תגיד לאמא שתשלח יותר כסף".

"חמוד, נפל לך כאן משהו" אני אומרת. "לא, זה לא שלי" הוא עונה לי. "אני בטוח שאמא שלי נתנה לי חמש ושלושים אגורות. כמו בכל יום".

על הרצפה לידו אני "מאבדת" שני שקלים.

"חמוד, נפל לך כאן משהו" אני אומרת.

"לא, זה לא שלי" הוא עונה לי. "אני בטוח שאמא שלי נתנה לי חמש ושלושים אגורות. כמו בכל יום".

"תראה" אני מסבירה לו. "הכסף הזה לא שלי. ואין כאן אף אחד אחר חוץ ממך. נראה לי שבכל אופן הוא שייך לך".

מבויש, הוא נותן את שני השקלים לקופאית, מפטיר תודה ומסתלק.

לחם אחיד- שמו מעיד על מהותו, מעצם היותו כזה, הוא מיועד לכולם.

 הממשלה החליטה להפוך גם אותו לבר השגה רק בשכבות מסוימות. נבחרי הציבור החליטו להעלות את מחיר הלחם האחיד והלבן בשיעור של 27%, את החלה ב-16%, ואת הלחם הפרוס ב-8%.

לרבים מאיתנו הייקור הזה נבלע אי שם ביחד עם עוד כמה מותרות בעגלה, וטעויות בחשבון המעלות אותו בעוד כמה שקלים.

לרבים אחרים ההעלאה הזאת – פירושה אוכל, קיום, חיים.

אנחנו, מצקצקים בלשוננו, חוזרים אל ביתנו המלא כל טוב, וממשיכים להתלונן על הממשלה.

אני לא קוראת לכם לצאת לרחובות, להפגין ולמחות – למרות שראוי היה שנעשה כן.

בינתיים, גם אני ספונה כאן מול המחשב.

רק בקשה אחת לי אליכם – שנדע, אנו שידינו משגת , להעריך את כל זה.

אסירת תודה אני מביטה בעגלה המלאה כל טוב, מוכנה ללכת לקניות עם ביתי לנצח. ובלב אני מתפללת "שלא תביאני לידי מתנת בשר ודם, ולא לידי הלוואתם. כי אם לידך המלאה, הפתוחה והרחבה".

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן