'מה, עד שיכנסו, עד שיצאו, עזוב, שימצאו להם דרך אחרת' – כך התבטא מישהו שאני מכיר, כשהצעתי לו שיקח מישהו בטרמפ.

אני מבין לרוחו. כל כך יותר נוח לא לעצור, שועטים קדימה ללא הפרעות, חבל על כל שניה של עיכוב. וכי רק בגלל שיש לי רכב, אני צריך לעצור לכל מי שנמצא בצד הכביש ומושיט את ידו? אם הוא כל כך ממהר, שיקח מונית וזהו!

...ככה?

אני לא מסכים אתך, ידידי הנהג. זכותך לעשות כרצונך, אבל תן לי דקה להתבטא.

אני גר בשכונה בה יש הרים וגבעות, הרבה ירידות ועוד יותר עליות (אני לא יודע איך זה יתכן מבחינה מדעית, אבל כנראה העובדות לא התחשבו הפעם בנוסחאות מתמטיות). קשה להגיע ממקום למקום, ועוד יותר מייגע לצאת אל מחוץ לשכונה. האוטובוס עושה סיבוב מעצבן, ארוך ומתיש, בקיצור: התחבורה הציבורית היא לא בדיוק פיקניק.

כמה זמן לוקח לנהג לעצור, 30 שניות? דקה בודדת היא באמת כל כך גורלית עבורך? מה תעשה בדקה הראשונה במקום אליו תגיע, האמנם תנצל אותה עד תום?

לעומת זאת, אם תואיל לעצור... שמע, זו מצוה של חסד. זה לא טריק לדבר מילים גבוהות על הצורך באחדות, וכמה חשוב לעזור לאנשים. זה משהו שצריך להשקיע, לעשות בפועל. גם כשלא כל כך בא לך.

שלא לדבר על הביטוח שזה מעניק. ביטוח?? אכן כך. אתה משלם כל חודש סכום רציני לחברת ביטוח על כל צרה שלא תבוא, ומקוה שהתשלומים הללו יהיו תמיד מבוזבזים, ושלא תצטרך לעשות בהם שום שימוש. אז בא אספר לך משהו מענין. הרב ישראל יעקב קניבסקי, מהרבנים המפורסמים בדור הקודם, מתנגד היה לרכישת רכבים. מי שיכול להסתדר בלי, עדיף. מכל מיני סיבות שאין כאן מקומן.

בא אליו אחד משומעי לקחו, הציג עצמו כמי שזקוק לרכב ולא יכול בשום אופן להיות בלעדיו, ומה יעשה?

'אם צריך צריך', השיב הרב, 'אבל דבר אחד אתה מוכרח לקבל עליך. תעשה מה שתוכל כדי לעזור לאנשים עם המכונית, תתן טרמפים, תחפש לעשות חסד. שהמכונית תהיה בעיניך כלי להרבות חסד ואהבה בעולם. אם כך תנהג (תרתי משמע), אז אני מצרף את ברכתי!'.

ראויים הדברים לתשומת לבנו...