הבן שלי סיפר לי בדיחה שהוא שמע בבית הספר.

"אני לא רוצה ללכת היום לבית הספר", אומר הבן לאמו. "כולם שם עושים לי בעיות – הילדים מציקים לי והמורים מתעללים בי".

"אני מבינה", עונה לו אמו באהבה, "אבל אתה חייב ללכת. אתה המנהל."

לכולם יש ימים (שבועות, חודשים) כאלה – גם לילדים וגם למבוגרים, ובכלל לא משנה אם התפקיד שלנו הוא ללמוד או לעבוד לפרנסתנו, אם אנחנו עובדים בחברה או במלכ"ר. חלק מהצמיחה האישית, חלק ממה שאנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו ואת עצמנו, הוא לקבל את המציאות הזאת.

ילדים מדמיינים שכאשר הם יסיימו את לימודיהם בתיכון, הם יוכלו ליהנות סוף סוף מחלומם לחיות חיים נטולי דאגות. רק ההורים שלהם יודעים עד כמה חלומותיהם רחוקים מהמציאות.

אסור לנו לשכוח שהדבר שעלינו לחנך את ילדינו להתרכז בו – הוא הברכה והזכות בחיים מלאי אחריות.

למרות שאולי אנחנו לא תמיד מרגישים כך, אנחנו בכל זאת רוצים להתקדם ולהצליח.

אנחנו זקוקים למשימות ותפקידים. אנחנו צריכים אחריות ומחויבות כדי להרגיש שאנחנו עושים משהו עם החיים שלנו, שאנחנו משתמשים בכישרונותינו ולא מבזבזים אותם.

רוב האנשים מופתעים לגלות שלמעשה המנכ"ל חופשי פחות מעובדיו השכירים. מכיוון שכשהוא עוצר הכל עוצר יחד איתו, יש לו (או לה) אחריות רבה יותר, וכיוצא מכך גם יותר הנאה ושכר.

טוב לבסס את הבנה הזאת כשעדיין צעירים. היא תעזור לילדינו לשמור על מוטיבציה.

אפילו המנהל מהבדיחה עדיין יעדיף להיות המנהל ולא אחד מהמורים שלו. איך אני יודעת? מפני שהוא יכול בקלות לוותר על תפקידו ולחזור ללמד. אבל הוא בוודאי עבד קשה והשקיע זמן רב כדי להגיע למעמדו. זאת עובדה שאנחנו רוצים אחריות, ושאנחנו מכירים בה כהזדמנות לצמיחה ולפיתוח האישיות. נדיר מאוד למצוא אדם שבוחר לרדת בדרגה במקום לקבל קידום.

כן, הרבה פעמים לא בא לילדים שלנו לקום בבוקר ללימודים. הם טוענים שהם "בחיים לא יצטרכו להשתמש בנוסחאות הכימיות האלה", ש"המורה גרועה", וש"כל הילדים בכיתה שלהם מעצבנים", ואולי הם צודקים.

אבל הם בכל זאת צריכים לקום וללכת. על האדם לקבל אחריות לא רק כשהכול הולך בקלות. קבלת אחריות היא גם כשקשה, כואב, מתסכל, מאתגר... אז יש משמעות לרגש האחריות שלנו, אז אנחנו צומחים. המנהל ההוא לא יכול לחשוב רק על עצמו. הוא היה צריך לחשוב על כל העובדים והתלמידים שלו, שתלויים בו. והוא לא יכול היה לאכזב אותם.

וכך גם אנחנו צריכים לנהוג. יצרנו עולמות שבהם אנשים רבים תלויים בנו – בני זוג, הורים, ילדים, מעסיקים, מועסקים, חברים לעבודה. אנחנו לא יכולים לעשות כל מה שבא לנו, והאמת היא שגם לא היינו רוצים. הרי בסופו של דבר האדם שהכי לא היינו רוצים לאכזב הוא את עצמנו.