היא אמרה: "בי פוזיטיב".

הוא תמה בלבו: מה פתאום? ואיך היא בכלל יכולה לומר את זה?

כך אירע במעשה שהיה – שהוא גם משעשע וגם בעל לקח חשוב.

היה זה באמריקה, באדם שאושפז בבית החולים. מצב רוחו היה די שפוף, כפי שאפשר לצפות במקרים מעין אלו. הוא ציפה לתוצאות של בדיקות שנעשו זה מכבר, לאבחן את מצבו.

הוא ציפה לתוצאות של בדיקות שנעשו זה מכבר, לאבחן את מצבו

ואז נכנסה אחות דוברת אנגלית לחדרו, ואמרה לו: "בי פוזיטיב", שבעברית הכוונה: תהיה חיובי, תהיה אופטימי.

ברגע הראשון, הוא תמה על כך, ואפילו קצת כעס. היא תגיד לי להיות אופטימי? מי היא בכלל? אני חולה והיא בריאה, אני 'תקוע' במיטת בית החולים והיא מסתובבת בעבודה שלה... איך היא יכולה – איך היא מעיזה – לומר לי "בי פוזיטיב"?

כך, ברגע הראשון. אבל אחר כך הוא תפס את עצמו, וחשב שבדיוק ההיפך הוא הנכון. אדרבה, היא צודקת. מה זה משנה מי אומר לי את זה? הרי סוף סוף ההנחיה שלה נכונה, בכל מקרה ובכל מצב אדם צריך להיות אופטימי. יהיו תוצאות הבדיקה אשר יהיו, מדוע לא להתחזק באמונה ובטחון בא-לוהים? מדוע לא למלא את הלב במחשבות חיוביות יותר? כך בודאי הדרך בה צריך להתנהג!

אחרי שהייה קצרה במחשבות אלו, הוא אמר לאחות: "יו אר רייט [את צודקת], אני צריך להיות יותר חיובי, יותר 'פוזיטיב'. תודה".

לקח לה דקה עד שהיא הבינה, ואז היא אמרה: אדוני, לא התכוונתי להטיף לך מוסר. רק התכוונתי לומר לך – שעל פי תוצאת הבדיקה, סוג הדם שלך הוא "בי פוזיטיב" ("בי פלוס" בעברית)...

נכון חמוד? בין שהיא התכוונה לכך ובין שלא, המסר הוא נכון: בכל מצב, עדיף להיות אופטימי, חיובי, ושמח.

***

הרופא של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין סיפר, שכשהוא נהג לשאול חולים בסוף ימיהם "מה נשמע", הוא היה מקבל דיווח: כואב פה, כואב שם.

ואילו רבי אריה, שממש סבל בסוף ימיו, תמיד היה מחייך ואומר: "מחר יהיה יותר טוב".

***

אכן, לכל התפתחות בחיים יש כאן הדרכה ראויה.

לא משנה מה המצב. תמיד "בי פוזיטיב"!