רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

אלימות בבית הספר: קצת פרופורציות בבקשה

ה׳ באלול ה׳תשע״א ה׳ באלול ה׳תשע״א 04/09/2011 | מאת אמונה ברוורמן

אני חושבת שאפס הסובלנות לאלימות בבתי הספר קצת מוגזמת. קצת פרופורציות בבקשה.

אני עדיין זוכרת סיפור שחברה סיפרה לי על שנות לימודיה באוניברסיטה. ערב אחד היא חזרה מהספרייה ומצאה מיטה של מישהו במסדרון שהוביל לחדרה במעונות הסטודנטים. היא התחילה לצחוק – זאת הייתה בדיחה מטופשת אבל היא התאימה לחוש ההומור ה(עדיין) צעיר שלה. ואז היא גילתה שהמיטה הזאת היא שלה... היא התקשרה להנהלת הקמפוס והעבריין נעצר.

סתם... זה היה לפני הרבה שנים והיא פשוט המשיכה לצחוק. היא זיהתה שמדובר בתעלול תמים ובלתי מזיק.

מודה שיש קו עדין בין תעלולים תמימים לבין אכזריות, בין טקסי השבעה משעשעים לבין התעללות מסוכנת. אבל הקו קיים, ורוב האנשים מזהים אותו.

זוכרת שקראתי פעם על תלמיד מכיתה ד', שהועף מבית הספר משום שתלה פתק של "נא לבעוט בי" על אחוריו של חבר. אני חושבת שהפשע האמיתי שלו היה חוסר מקוריות – האם הבדיחה הזאת לא זקנה כמו מתושלח? או לפחות כמוני?

אבל במקומות רבים היום, מעשה מעין זה פוגע בקוד המשמעת, והוא חלק ממדיניות של "אפס סובלנות" לאלימות.

מובן שאף אחד לא אוהב אלימות. אבל נראה לי שיש כאן שתי שאלות חשובות.

האחת היא, מה זה אלימות? האם כל בדיחה, כל הקנטה, כל פתק שמוצמד לגבו של מישהו בלא ידיעתו (קרניים מאחורי הראש כשמצטלמים) נחשב לאלימות?

אולי זה לא יפה. אבל האם זאת באמת התעללות?

אולי זה לא יפה. אולי אין זאת הרמה הגבוהה ביותר של התנהגות ראויה. אבל האם זאת באמת התעללות? האם רק מדרון חלקלק מפריד בין פתקים כאלה לבין התעללות בחתולים או להתנהגויות הרסניות אחרות?

לא נראה לי. אני באופן אישי לא חושבת שהתנהגות כזאת מצדיקה הרחקה מבית הספר. לדעתי הורים אחראיים יכולים לשוחח עם הילד שלהם וליישב את הבעיה בצורה הרבה פחות מתעמתת. אבל אף אחד לא שאל אותי...

השאלה השנייה היא, האם זה באמת מסייע ל"קרבן" הבדיחה התפלה הנ"ל? אנחנו לא יכולים להציל את הילדים שלנו מכל מצב ואנחנו גם לא צריכים לנסות. ילדים צריכים לרכוש מיומנויות התמודדות. הם צריכים ללמוד דרכים להתמודד עם יריבים ולדעת כיצד להתנהל בצורה מחושבת.

אם הורים, בתי ספר או ברי סמכא אחרים ייכנסו לתמונה בכל פעם שמשהו מינורי קורה, הילד יישאר בלי שום אמצעי התמודדות באתגרי החיים. ולא ממש ברור לי אם "ההודעה המוצמדת" הנ"ל, נחשבת בכלל לאחד מאתגרי החיים.

אני לא מזלזלת בצערו של מושא התעלול מכתה ד', אבל בכל מקרה לא קל לגדול. נושא החברויות מסובך. אחרי שגידלתי ילדים רבים בגילאים הללו, אני יכולה להעיד על הדמעות, הפגיעה והתסכול. יום אחד הם לא מדברים, למחרת הם החברים הכי טובים.

אבל למדתי מהתהליך. ראיתי שכולם גדלים בסופו של דבר ומצליחים לנהל מערכות יחסים בריאות מתוך בגרות ושיקול דעת ביחסם לזולת, ושההתערבות שלי (באותם מקרים בודדים בהם לא הצלחתי להתאפק) אף פעם לא שיפרה את המצב ולפעמים רק החמירה אותו.

מורים ומנהלים צריכים להתמודד עם תלמידיהם בעזרת אינטואיציה והבנה, ולא על בסיס כללים נוקשים שפוטרים אותם מלקחת אחריות. אני יכולה רק לשער שמכיוון שהם עצמם גדלו בתוך מערכת כזאת, חסרות גם להם מיומנויות התמודדות. יתכן שעבודתם קלה יותר כשהם לא צריכים לחשוב על תגובה יצירתית אלא רק לשמור על הכללים.

אני לא באה לעודד מעשי קונדס ילדותיים כאלה, אלא רק לתת קצת פרופורציות. בשורה התחתונה, התלמידים הם הנפגעים. כולם מפסידים את ההזדמנות ללמוד ולצמוח מתוך ההתנסות, ואני לא מאמינה שכללים וחוקים יכולים לפתור באמת בעיה של אלימות רצינית.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן