בעוד בתחום ההטרדות החברה מוקיעה, ובצדק, כל גילוי הכי קטן של פגיעה מילולית, בטח כשזה מגיע מבעל סמכות למי שתחתיו - בכל הנוגע לסתם צעקות והשפלות אנחנו שותקים?
פניה ליונתן רזאל ולעוד אומנים בז'אנר שלו: תחשבו היטב על כל מה שאתם אומרים או עושים, כי אתם לא "עוד אחד". הזכות לטעויות, לבדיחות לא מוצלחות או לא מובנות, אינה שמורה לכם.
רק תדמיינו שבית הנשיא היה מפרסם את ההודעה הבאה של ריבלין: "אזרחי
ישראל, הגיע הזמן לשים קץ לפרשייה העגומה הזאת. לחברה הישראלית בכלל, ולצה"ל בפרט,
מגיעה חנינה"
הבנתי מיד שמצפים לנו עכשיו כמה ימים נדירים של דיון בדבר הכי יסודי ומהותי בחיינו: היהדות שלנו. היהדות של השמאלנים, היהדות של הימניים, היהדות של הקולות הצפים.
כולם מדברים על ההרוגים הרבים באירועי טרור באזור שלנו, אירועים קשים שקיבלו נפח תקשורתי גדול, אבל למרבה הצער, בשנתיים האחרונות, נהרגו כאן יותר תושבים בתאונות דרכים.
האמת? שירה גאולה לא דיברה אליי. גם האנשים שמשכו אותה החוצה מהגיהינום הזה הם לא ממש כוס התה שלי. אז אם לא התחברתי לבעיה וגם לא לפתרון, מה פשר הדמעות שליוו את הקריאה שלי בספרה החדש של נועה ירון-דיין?
