כבר חשבתי שאין עוד סיפורים לספר על הרב אריה לוין, חוץ מאותה אנקדוטה מפורסמת על ביקור הזוג אצל הרופא, וכשנשאל לשם מה הגיעו אליו, ענה הר' אריה: "הרגל של אשתי כואבת לנו".
הוא בקושי יכול היה לזוז מרוב חולשה. התפילה התחילה, מישהו הקריא את המילים לידו כדי להוציא אותו ידי חובה, וחשבתי שהכול נגמר. זהו. הזקנה הכריעה את הרבי מקאליב
"הדבר שהכי חשוב לי, יותר מכל דבר אחר, זה לעולם לא להיות חלק ממשהו בינוני. שהחיים שלי לא יהיו בינוניים. כי עשיתי דרך ארוכה ותמיד אמרתי שכל המהמורות שבה חייבות להיות בסוף לברכה" . קריאת כוון וצוואה לבתים של כולנו.
בעוד בתחום ההטרדות החברה מוקיעה, ובצדק, כל גילוי הכי קטן של פגיעה מילולית, בטח כשזה מגיע מבעל סמכות למי שתחתיו - בכל הנוגע לסתם צעקות והשפלות אנחנו שותקים?
פניה ליונתן רזאל ולעוד אומנים בז'אנר שלו: תחשבו היטב על כל מה שאתם אומרים או עושים, כי אתם לא "עוד אחד". הזכות לטעויות, לבדיחות לא מוצלחות או לא מובנות, אינה שמורה לכם.
רק תדמיינו שבית הנשיא היה מפרסם את ההודעה הבאה של ריבלין: "אזרחי
ישראל, הגיע הזמן לשים קץ לפרשייה העגומה הזאת. לחברה הישראלית בכלל, ולצה"ל בפרט,
מגיעה חנינה"
הבנתי מיד שמצפים לנו עכשיו כמה ימים נדירים של דיון בדבר הכי יסודי ומהותי בחיינו: היהדות שלנו. היהדות של השמאלנים, היהדות של הימניים, היהדות של הקולות הצפים.
כולם מדברים על ההרוגים הרבים באירועי טרור באזור שלנו, אירועים קשים שקיבלו נפח תקשורתי גדול, אבל למרבה הצער, בשנתיים האחרונות, נהרגו כאן יותר תושבים בתאונות דרכים.
This site uses cookies to understand how you use our site and to improve your
experience. By using our site, you accept our use of cookies and our updated
privacy policy.
