שני דד-ליינים מאיימים על חיי יחד עם פרויקט דחוף, וזה עוד אחרי שדחיתי פרויקט אחר על הסף מפני משימה נוספת שאני צריכה לסיים. הדרך הכי עדינה לתאר את חדר השינה שלי היא "מהפכת סדום ועמורה", והר הכביסה מחייך אלי בחוצפה בכל פעם שאני שוכחת לעצום עיניים כשאני עוברת לידו.

אני מוצפת לגמרי, עצבנית ורותחת, כעוסה ומתוחה, ופתאום מחשבה נוקשת בעקשנות על דלתות מחשבתי הנעולות.

לא אלה החיים.

שכשאני נלכדת במטחנת החיים, אני שוכחת שהרחיים אינם החיים, החיים הם החיים

הרעיון מבזיק כמו שלט ניאון ומאיר את עולמי לרגע קט, והמסר עז ופשוט כאחד. אין בו שום חידוש, רק דבר שאני נוטה לשכוח במהירות. כמה קל ליפול לתהום הסחות הדעת ולאבד את התמונה הגדולה. האמת היא שכשאני נלכדת במטחנת החיים, אני שוכחת שהרֵחיים אינם החיים, החיים הם החיים.

לא מזמן דיברתי עם בעלי על הבעיה מולה עומדים הורים עובדים רבים. אנחנו עובדים כדי שיהיה לנו כסף כדי לטפל טוב יותר במשפחותינו, אבל אותה עבודה עצמה, שבסופו של דבר תועיל למשפחותינו מבחינה כלכלית, יכולה גם להרחיק אותנו מבחינות אחרות. ובסופו של יום, המשוואה עלולה להשתבש והתוצאות עלולות להיות אירוניות למדיי. כן, אנחנו יכולים להרשות לה את השמלה החדשה, אבל בקושי יש לנו רגע להקריא לה סיפור. רוצה לצאת לקייטנה? אין בעיות. אבל אני לא ממש יכול לשוחח אתך על בעיות גיל ההתבגרות שלך כרגע, כי אני חייב לסיים עכשיו איזו עבודה.

כשאנחנו חושבים שאמצעי החיים הם החיים עצמם, אנחנו מוותרים על המקור תמורת חיקוי זול. אחרי הכל, מהם החיים אם לא אהבה, טיפוח ונתינה, להיות וליהנות מהמתנות בהן התברכנו. כל השאר הוא רק רקע – נחוץ כמובן, אבל לא עד כדי להאפיל על מסמר הערב. כשאני מגלה שכל כולי מרותקת לאביזרים ולתפאורה, סימן שהגיע זמן להחזיר לעצמי את המיקוד הנכון. הגיע הזמן להתכוונן שוב למה שחשוב באמת.

אז נפרדתי ממצב הרוח הרע, מהדד-ליינים ומהחרדה שלי לכמה רגעים קצרים. פטפטתי עם בעלי, הצחקתי את התינוק, שחררתי את עצמי מהדברים החיצוניים וספגתי לתוכי את יופיו של הרגע. זה נמשך רק כמה דקות, אבל באותה מידה זה יכול היה להיות גם שנים רבות. הבטחתי לעצמי לחזור על זה שוב – להשתחרר מהמוץ כדי ליהנות מהחיטה ולו אף לזמן קצר בכל יום.

שאף יום לא יעבור בלי לחיות את החיים, לכל הפחות לרגע קט

ורק להיום אני מציעה רוטינה חדשה: הפסקת חיים חיה. היא יכולה ללבוש אינספור צורות - חיבוק וחיוך, שיחה קצרה אך משמעותית, כמה דקות להסתכל איך הילדים משחקים יחד או משחק "קוקו" עם הפעוט. אפשר להרים טלפון להורים או לסבים רק כדי לומר שלום, או לכתוב פתק מיוחד למישהו שאוהבים. אפשר לשרבט במהירות תמונת נוף, או לשבת בשקט ולהתחבר לאלוקים. זאת יכולה להיות ריצה בחורשה, או שיחה על כוס קפה עם חברה טובה, או נגינה שקטה בפסנתר. והעיקר, שאף יום לא יעבור בלי לחיות את החיים, לכל הפחות לרגע קט.

דד-ליינים באים והולכים, וכך גם הכביסה והכלים. ברגע שמטלה אחת מסתיימת, מייד נושאת את ראשה התובעני מטלה אחרת. בעוד שנה – ואפילו בעוד שבוע – אני בכלל לא אזכור איזה פרויקט היה כל כך דחוף כדי לגרום לי להיות מתוחה ומוצפת. אבל בעוד שבוע, התינוק שלי יהיה גדול בשבוע; באמתחתה של בתי יהיו מבחני השבוע ומשברי הידידות; בעלי ואני נהיה נשואים שבוע אחד יותר; אמא שלי תזדקן בשבוע נוסף.

כשאני מניחה את העול ולוקחת הפסקה מהחיים כדי ליהנות מהחיים, אני מרגישה רגשות אשמה. אבל לא רק שההפסקה הזאת קונה לי משהו יקר ערך, היא טוענת לי את הבטריות כך שאוכל לתפקד טוב יותר במשרד ובבית. איזה פרדוקס מענג.

עולמי מתחלק לשני תחומים: חיים ורחיים. הרחיים גובים כוחות ושעות רבים, אבל החיים אינסופיים ו...כל כך מתוקים.