"בתי היקרה והאהובה" - ככה אבא שלי היה אומר לי כל יום כששוחחנו. אחד מזיכרונות הילדות החזקים ביותר שלי, הוא של הצעידה השבועית שלנו יחד לבית הכנסת, בימי שבת בבוקר. אהבתי לקום מוקדם ולצאת איתו, לשמוע סיפורים וחידות וביניהן כמה בעיות מתמטיות.

כשהשיחות שלנו הסתיימו בפטירתו הכואבת, שאלתי את עצמי: איך הוא הצליח לשרוד את אימי השואה ולשמור על גישה חיובית כל כך? נראה שאהבת התורה והיהדות – שניטעה באבי משחר נעוריו – היא שתמכה בו, בפרט שהוא ראה שוב ושוב כיצד יד ה' מצילה אותו.

נסיעה לכיוון אחד

שמואל סטימלר נולד בשנת 1923 למשפחה חסידית ברזשוב, פולין. 50% מאוכלוסייתה של רזשוב של לפני המלחמה הייתה יהודית. הוא למד ב"חדר" המקומי, ומתוך כל תלמידי בתי הספר שבסביבה, רק אבי ותלמיד נוסף נבחרו להיבחן לישיבת חכמי לובלין הידועה, מוסד לימודי גבוה ויוקרתי ללימוד התורה. בקיץ 1939, אבי עבר בהצלחה את מבחני הכניסה, אולם חלומותיו התנפצו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אבי ניצל ממוות פעמים רבות במשך שנות המלחמה, ובמבט לאחור, הוא הבין שסדרת הניסים האישיים שלו התחילה כבר בהיותו קטן. כילד, הוא ניסה לתקן פעם מצית סיגריות. באותם ימים, המצית לא היה אלא מיכל קטן מלא בנפט, עם פתיל קטן ואבן אש כלשהי שחוברה אליו. הוא לא שם לב שבעודו עובד על המצית, נשפך עליו נפט. בעזרת מוחו החכם וידיו המיומנות, הוא הצליח להדליק את המצית – אבל יחד איתו, עלה גם הוא בלהבות. אמא שלו הייתה בקרבת מקום, והיא לקחה במהירות שמיכה ודחפה אותו אל הרצפה, כשהיא חונקת את האש. בדרך נס, הוא לא נפגע.

לכל ניצול מלחמה יש לפחות סיפור הצלה ניסי אחד - לאבא שלי היו הרבה ניסים כאלה. בשלב מסוים, כשהוא היה במחנה ריכוז, גברים חזקים שהיו מוכשרים בתחומים שונים נקראו להתייצב. כולם הבינו שמי שלא ייבחר ייהרג, או שלכל הפחות האנשים החזקים יותר יזכו ליחס או לתנאי עבודה טובים יותר. אבי הצטרף לטור הגברים בתקווה להיבחר, אולם נתבקש לחזור למקומו משום שהוא חלש מדי. מתוך נחישות להיבחר, הוא ניסה שנית לעבור את הסלקציה, אבל שוב בלא הצלחה. לאימת כולם, קבוצת האנשים החזקים שנבחרה, נלקחה משם ונרצחה. חייו של אבי ניצלו.

שכנו לדרגש שלף סכין ושיסף את רגלו

כל באי המחנה ידעו שפנייה לבית החולים אינה אלא נסיעה בדרך אל חזור, ורק הנואשים ביותר נכנסו לתוכו. באחד הלילות אבי טיפס אל דרגשו, ובשל הצפיפות הרבה, האדם ששכב במיטה התחתונה לא בדיוק התלהב מההפרעה. הוא שלף סכיף ושיסף את רגלו של אבי. אבי ניסה לעצור את הדימום ולטפל בעצמו, אולם הפצע הזדהם ואבי חשש. הוא פחד להיכנס לבית החולים, אך פחד גם להישאר ללא טיפול רפואי.

כשמצבה של הברך החמיר, הוא החליט לפנות אל בית החולים. להקלתו הרבה, האחות קבלה את פניו בחמימות: "שמוליק! אתה כאן? אל תדאג, הייתי חברה טובה של אמא שלך. אני אטפל בך ואשגיח עליך עד שכוחותיך ישובו."

הנס הבא הגיע בדרך נסתרת – בתחילה הוא לא ידע מה קרה. הוא עמד בתוך קבוצת אסירים והמספר שלו הוקרא. הוא הצטרף אל קבוצה שאליה הוא נשלח, בלי לדעת למה הוא נבחר. בין האנשים הוא הבחין באדם מוכר, וניסה לברר: "מה עושים איתנו? לאן שולחים אותנו?"

"אתה לא יודע?" חברו הופתע. "נבחרנו לעבוד אצל אוסקר שינדלר. לא שילמת כדי להיכנס לרשימה הזאת?" כך הצטרף אבי לרשימת שינדלר המפורסמת. הוא גילה שהאנשים שהיו לצידו נתנו שוחד, נלחמו ועשו כל מה שיכלו כדי להיכלל בה, בעוד שמבחינתו המספר שלו פשוט נקרא. אם אצטט את אבא, "נבחרתי מתוך 25,000 איש! נס אמיתי".

במקרה אחר, שינדלר עצמו הציל את חייו של אבי. יום אחד אבי וכמה אסירים נתפשו בזמן ביצוע "פשע" של בישול מספר תפוחי אדמה. שומר נאצי ניגש אליהם, וכולם – חוץ מאבא שלי - הצליחו לברוח. הנאצי התחיל להכות אותו, וכששינדלר הבחין בכך, הוא קרא לו מייד. הנאצי הפסיק בחוסר רצון, והבטיח לאבי שהוא יחזור "לגמור איתו". תודה לא-ל, הוא מעולם לא עשה זאת.

ניסים שלאחר המלחמה

אבי ניצל פעם נוספת מהמוות אחרי השחרור. הוא שב לרזשוב, עיר הולדתו, עם מספר חברים כדי לברר אם נותרו שם יהודים. שכן חביב ראה אותו וקרא, "מה אתה עושה כאן? אין כאן יהודים. אנשי הכפר יהרגו אותך אם הם יראו אותך! תברח מהר!" אבי וחבריו פנו לכיוון קראקוב, בהנחה שבעיר הגדולה, המצב יהיה בשליטה. וכך אכן נראה בתחילה, והקבוצה קיבלה בית, אם כי רעוע.

בשבת בבוקר, אחרי התפילה, הם שמעו צעקות וצווחות. הבניין הוקף במה שנראה כאלפי פולנים – גברים, נשים וילדים, שצעקו בחמת רצח, "הרגתם בגזים את כל האנשים באושוויץ – ועכשיו חזרתם כדי לקחת את הדם של הילדים שלנו כדי לאפות לעצמכם מצות לפסח! נהרוג אתכם!"

הרבי מקלויזנבורג סעד אלפי נפשות שבורות

אבי היה המום. "האם עברתי את כל המלחמה, רק כדי למות פה?" הוא וחבריו רצו לקומה העליונה, בעוד ההמון משליך אבנים, ולבנים ומתכונן לפרוץ לבית. הפעם, שליחי ההצלה האלוקיים היו חיילים רוסיים, שהגיעו למקום עם רובים, ופזרו את ההמון. החיילים גם שמרו על הבית במשך השבועות הבאים, עד שאבי וחבריו חצו את הגבול אל מבטחי הצד האמריקאי. למזלו הטוב, הוא זכה להיות במחנה הפליטים של הרבי מקלויזנבורג, אדם קדוש שסעד אלפי נפשות שבורות. כל חייו ליוו את אבי זיכרונות טובים מהתקופה בה הוא שהה שם, ומהדרך בה הרב רומם את רוחו ואת גישתו לחיים.

באותו זמן, דודתו של אבא חלמה שאחותה המתה – אמו של אבא – באה אליה ומבקשת: "בבקשה תשמרי על הבן שלי!" כשהיא סיפרה על החלום לבעלה, הוא לא התרגש. "את כל הזמן חושבת על כל המשפחה, ולכן את חולמת עליהם. זה סתם חלום."

נסו לתאר מה רבה הייתה הפתעתם, כשכמה ימים אחר כך הגיע אליהם מכתב מאבי! הם רצו לקחת אותו אליהם, אולם באותה עת היה קשה מאוד לפליטים להיכנס לבלגיה, שם הם גרו. הדודה שלו, אישה פקחית ובעלת יוזמה, יצרה קשר עם מבריח ואמרה לו: "אני לא יכולה להרשות לעצמי לשלם לך כסף כדי להביא את אחייני, אבל אני יכולה לתת לך שמות של תושבי בלגיה לשעבר, בהם תוכל להשתמש במבצעי ההברחה שלך." העסקה בוצעה, ואבי הובא לביתם והתקבל בברכה.

השתקמות

שנות הסבל של אבי הגיעו סוף כל סוף לקיצן, אולם הוא מעולם לא שכח אותן, ומעולם לא שכח את זיכרון המשפחה שהוא איבד, ושכל אחד ממנה נרצח בצורה כה אכזרית. למרות כל מה שהוא עבר, אמונתו באלוקים נותרה איתנה, והיא שנתנה לו את הכוח לשרוד ואחר כך גם לשקם את חייו.

אבי נישא וחלם לגור בישראל, אולם כשהגיעה ההזדמנות להגר לארה"ב, על אפשרויות הפרנסה הרבות שבה, הוא מימש אותה. אבי עבד שעות רבות וקשות כקצב במשך כ-40 שנה. ספקים, עובדים וצרכנים העריכו כולם את טבעו הנוח והידידותי.

כשנישאתי ועברתי לגור הרחק מבית הורי, הקשר שלנו התבסס בעיקר על שיחות טלפון, אולם שמרנו על קשר קבוע. השנים חלפו והמשפחה שלי החליטה לעבור לישראל. אבי התלהב מאוד מההחלטה שלנו ואמר: "לכו אתם ואנחנו נבוא בעקבותיכם!"

בקיץ 2005, אבי ואמי הפתיעו את כולם כשממשו את חלומותיהם ועלו ארצה. לא די אם אומר שהם מעולם לא התחרטו על החלטתם. מהרגע שהם הגיעו ארצה, הייתי מתראה עם אבי בקביעות, והיינו משוחחים מדי יום, ולומדים יחד תורה בטלפון.

אבי אהב אנשים בכל גיל, ונהנה לשתף אחרים בידיעותיו. לאחר שניצל ממוות מספר פעמים, אני יכולה רק לדמיין שאלוקים רצה להעניק לנו את התועלת שבהשראתו והכוונתו עד לפטירתו, בגיל 85. הדוגמא האישית שהוא נתן לנו חיה דרך דבריו ומעשיו הנעימים, בליבם של כל מכריו.