מכירים את זה, שדברים פשוט לא הולכים? לאף אחד אין חיים מושלמים, אבל לפעמים יש תחושה כזאת, שפשוט הדרך לא נכונה, או יותר נכון לא מתאימה לי, וזה מה שיוצר המון חיכוכים בכל החזיתות. איך נכון להתיחס לזה? האם באמת הפתרון הוא לעזוב ולהיות בחיפוש תמידי, או שמא הפתרון הוא להפסיק להתבכיין ולהפסיק להתפנק, להתמודד עם המציאות, ולקבל אותה?

כמובן שהתשובה לא יכולה להיות קצרה וקולעת. החיים הם מורכבים, וכל מקרה או כל מצב צריך להיות נידון לגופו. לא נמהר להמליץ לבני זוג להתגרש ולאמלל את חייהם ואת חיי ילדיהם רק בגלל שקצת קשה להם – ולא נמהר לומר לבן אדם שישאר תקוע עם אותה עבודה כל החיים רק בגלל שהוא חושש משינויים. כולנו מתמודדים עם קשיים ועם מצבים לא רצויים. אבל אין ספק שמי שנמצא על הדרך הלא נכונה, יתקל ללא הרף בתמרורים ובסימנים ששולח לו הקב"ה: "אתה לא במסלול הנכון". בארצות הברית יש ממש תמרור כזה: "WRONG WAY". גם הקב"ה שולח כאלה סימנים, שהופכים את המציאות של החיים לבלתי אפשרית. ריבוי סימנים שכזה מצריך עצירה ועשיית חשבון נפש, עד כמה נכונה דרכנו.

בעבר היתה נבואה בישראל, היתה אפשרות טכנית לקב"ה לומר לבן אדם: "אתה לא במסלול הנכון, לך למקום אחר". הקב"ה באמת עשה את זה. הוא דיבר עם אברהם אבינו ואמר לו את צמד המילים המפורסם: "לך לך".

הקריאה "לך לך" לא נאמרה רק לאברהם. מעשי אבות – הם סימן לבנים, וגם לנו יש איזה דרך שאנו אמורים למצוא. כידוע, התורה אינה רק איזה ספר היסטוריה שבא לתאר את קורות חייו של אברהם אבינו, אי שם לפני כמעט ארבעת אלפים שנה. התורה היא מדריך אישי, דרכו של הקב"ה לדבר אלי, כאן ועכשיו. זוהי אינה גישה 'ניו-אייג'ית' חדשנית, אלא כבר במפרשי התורה הקדומים רואים שלשם הדברים מובילים, ולמרות שאין מקרא יוצא מדי פשוטו, ואברהם אבינו אכן קיבל נבואה וציווי מבורא העולם עם המילים "לך לך", יש בנו יש איזה בחינת "אברהם אבינו", עצמאי שמחפש את דרכו בעולם. הדבר נכון לכל אדם, ובמיוחד לנו בעלי התשובה. גם לנו יש קריאה כזו שמהדהדת בליבנו, במיוחד כאשר מציאות חיינו מתמלאת בחיכוכים שמראים לנו שאנחנו במסלול לא נכון, או יותר נכון: לא מתאים לנו. אנו חיים בעולם דינמי ומתפתח, וגם אנחנו אמורים למצוא דרך מתאימה.

כשחושבים על זה קצת יותר לעומק, הביטוי "לך לך" קצת מוזר. אנחנו כבר רגילים אליו, כי הוא הפך למטבע לשון שכזה, אבל אם ננסה לתרגם אותו לאנגלית, לדוגמא, נבחין מייד בקושי. מה הכוונה לך לך? ללכת לאן?

באמת יש דרך אחת, שמאד מפחיד לצעוד בה. זוהי דרך פחות מפורסמת, פחות מוכרת, אבל היא דרך האמת שלי בדרך לעצמי. כדי למצוא את הדרך הזאת, צריך ללכת אל עצמי, ללכת אלי, או כלשון הפסוק: "לך לך". אי שם בפנימיות נפשנו צרובה נקודת אמת, נקודה אלוקית, שמוחבאת לה בתוך ים של בלבולים. כדי למצוא אותה, צריך לעזוב את "ארצך ומולדתך ובית אביך", לאו דווקא במובן הגאוגרפי – לפעמים הכוונה לדברים שמקבעים אותנו, הרגלים שונים, שאיפות זרות, שרובם מגיעים מכל מיני חיקויים של דברים שחלקם יפים ונכונים אבל הם לא באמת יובילו אותנו למצוא את האושר, את יישוב הדעת.

כל אחד מאיתנו שמספיק אמיץ וקשוב לשמוע את הקריאה, צריך לחפש ולהתחיל לפסוע בדרך אל עצמו!

זה הציווי שנאמר לאברהם אבינו "לך לך", לא רק כפי פשוטו של מקרא, שילך לטובתו, אלא יש בזה עומק עצום, שילך בדרך פנימה, אל עצמו, שיחפש אחרי נקודת האמת הפנימית הזאת. וכך כל אחד מאיתנו שמספיק אמיץ, ומספיק קשוב לשמוע את הקריאה, צריך לחפש, צריך ללכת, ללכת אל עצמו כדי למצוא את הדרך. קשה לתאר איך עושים את זה, כי זה אישי ומשתנה מאדם לאדם. אין בזה כללים שניתן להעלות על הכתב. זה אישי. ולכן זה גם כל כך מפחיד, כי זה מחייב יותר מודעות עצמית, להכיר את עצמך, לדעת ולחקור אחרי שרשי התכונות, ובדרך יש הרבה ניסוי וטעיה. זה מחייב עצירה ובחינה עצמית פנימית האם אני נמצא בדרך הנכונה, או שמא טרדות הזמן השכיחו ממני את העיקר וגרמו לחיים שלי להיזרק למקום אחר לגמרי.

ההצלחה אינה מובטחת. בדרך יש קשיים ונסיונות. אבל אם אתה לא בדרך הזאת, אז אתה בכלל לא בכיוון. אתה חושב שאתה בכביש שש דרום, ובעצם אתה בכביש שש צפון. אל תתפלא אם האושר תמיד חומק ממך, אם אין לך ישוב דעת, אם אתה מרגיש בודד, שחקן, פיון במרוץ בלתי אפשרי, ככה זה כשאתה בכלל לא על המסלול. אולי כדאי לעשות פסק זמן ולבחון, להאמין בעצמך יותר, להפנים את העובדה שגם בך יש נקודה אלוקית שצרובה בתוכך, אתה לא לבד.

ואם תצליח, תבקש, תחפש, לא תתיאש ולא תפחד, תצליח להגיע גם אתה אל הארץ המובטחת, אל כל הברכות שנאמרו לאברהם. כי הקב"ה, בורא העולם, אותו אחד שציוה את אברהם ועמד לימינו, עומד גם לימינך. מצא לך חברים טובים שאותם תוכל לשתף, תתפלל על זה שלא תחטא לאמת, ואל תחשוש לצאת לדרך לחיפוש האמת האישית שלך.

תמונה: אריק וייס