פרשת בהר עוסקת בסוגיית ה"אונאה" – לצער את הזולת. בויקרא כ"ה-י"ד, התורה אוסרת להזיק לזולת מבחינה כספית, כמו למשל לדרוש מחירים מופקעים. ואז, בפסוק י"ז, התורה אוסרת לפגוע בזולת במילים.

יש אנשים שיאמרו שזה לא מעשי, ויטענו שאי אפשר לקבוע חוקים לגבי טוהר המידות. אבל זה חל רק במערכת נטולת אלוקים. כאשר אנחנו מודעים לאלוקים המתבונן בנו, אז גם ליחסים בינאישיים קיימים סטנדרטים מובְנים של טוב ורע. לכן, פסוק י"ז מסתיים במילים, "ויראת מאלוקיך".

התלמוד דן מה בדיוק נכלל באיסור "אונאת דברים" – פגיעה בזולת על ידי דיבור.

רעיון אחד הוא, שאסור לנו להזכיר לשני את עברו השלילי. נגיד שמנחם היה רווק מתהולל, שכעת התיישב והפך לאיש משפחה מכובד. הוא עבד קשה כדי להשאיר את הימים הפרועים מאחוריו, וזה יהיה מביך – ואפילו מזיק – אם נזכיר סיפורים על הרפתקאות העבר שלו.

הולכת שולל היא היבט נוסף של "אונאת דברים". נגיד שאנחנו לא מתכוונים לקנות מחשב חדש, אלא רק סקרנים לדעת אילו מודלים חדשים קיימים עכשיו בשוק. אז אנחנו נכנסים לתוך חנות-מחשבים ושואלים המון שאלות. מובן שהמוכר מניח שאנחנו מעוניינים בקנייה, וככל שהשיחה על המאפיינים והמחירים מתארכת, מתחזקת אצלו התקווה שגם נקנה בסופו של דבר.

למוכר יש הנחה שגויה שנכנסנו לחנות כדי לקנות. המלים שלנו מחזקות את ההנחה שלו ומוליכות אותו שולל, אפילו אם אנחנו לא מתכוונים לכך. במקרה כזה, התורה תתיר לנו לספק את הסקרנות שלנו בחנות המחשבים – בתנאי, שנדאג להבהיר מההתחלה, שאנחנו "רק מתעניינים אבל לא מתכוונים לקנות".

במבט שטחי, אנחנו עלולים לחשוב שאונאה כספית חמורה יותר מאונאת דברים. אך למעשה ההיפך הוא הנכון. רכושו של האדם חיצוני לו, ולעומת זאת, רגשותיו הם חלק בסיסי מאישיותו. להיות רגיש לתחושות הזולת, בעיני התורה, זו מצווה גדולה, שעלינו תמיד לשאוף למלא.