בפרשת השבוע שלנו, אנו פוגשים את אחד הסיפורים המופלאים ביותר בכל התורה כולה. בני ישראל עומדים לקראת סופן של ארבעים שנות נדודים קשות ומעייפות, והם צמאים למים. א-לוהים אומר למשה רבנו לדבר אל הסלע, ומבטיח שהמים יצאו מתוכו – "ודיברתם אל הסלע... ונתן מימיו, והוצאת להם מים מן הסלע" (במדבר כ, ח). ההוראה המפורשת שניתנה בפסוק זה, היא 'לדבר' אל הסלע, בניגוד לאירוע שהתרחש ארבעים שנה קודם לכן, כאשר משה רבנו נצטווה 'להכות' בסלע – וגם אז יצאו המים מתוכו – "והכית בצור, ויצאו ממנו מים, ושתה העם" (שמות יז, ו).

הפעם משה רבנו אמור לדבר אל הסלע. אולם במקום לדבר אליו, הוא בוחר להכות בו. כאשר דבר לא קורה, משה מחליט להכות על הסלע פעם נוספת, ואז אכן פורצים מתוכו המים.

א-לוהים רואה את המתרחש, ואומר: "יען כי לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" [בחרתם להכות בסלע במקום לדבר אליו, ולכן לא תוכלו להוביל את בני ישראל אל תוך הארץ המובטחת] (במדבר כ, יא-יב).

דור חדש

אנו קוראים את הסיפור הזה, וחושבים לעצמנו: עומד מולנו משה רבנו, המנהיג הגדול ביותר בכל הדורות – זה שעמד בגבורה מול פרעה מלך מצרים, שהביא על מצרים את עשר המכות, שבקע את ים סוף לשניים, שהוריד לבני ישראל את לוחות הברית בהר סיני, ושהגן עליהם בכל הניסיונות והקשיים שעמדו בדרכם במדבר. וכעת, רק בגלל טעות אחת קטנה, א-לוהים מחליט לשלול ממנו את החלום הגדול – להיכנס לארץ ישראל הקדושה? נראה לנו שהעונש לגמרי חסר פרופורציה לעומת ה'מעידה' הקטנה של משה!

בכדי שנוכל להבין את ההתרחשות הזו בעיניים מפוכחות יותר, עלינו להבין לעומק מה היה מצבם של בני ישראל באותה עת. העם כולו ניצב בפני 'צומת דרכים' מרכזית במהלך ההיסטורי שלו, כאשר מצד אחד, הסתיימו השנים הארוכות של הנדודים במדבר, ומצד שני הכניסה לחייהם החדשים בארץ ישראל עמדה בפתח. כאשר משה רבנו עומד מול הסלע, א-לוהים בוחר בקפידה את הציווי המדויק שלו, בכדי שישקף בצורה ברורה את מצבם של בני ישראל. ארבעים שנה מוקדם יותר, כאשר נאמר למשה רבנו להכות בסלע, בני ישראל יצאו בדיוק מעולם העבדות הקשה של מצרים – ולכן "המכות" היו שפה שהם הבינו היטב. אולם הפעם, משה אמור היה להוביל דור אחר, דור חדש, דור שצמח בעולם של חירות וחופש; דור שהיה זקוק ליחס שונה, ליחס של "דיבור".

שימו לב כיצד בפרשה שלנו, משה רבנו מכה על הסלע פעמיים! בפעם הראשונה הוא מכה על הסלע, אולם לא יוצאת ממנו אפילו טיפה אחת של מים. בנקודה זו, הייתה למשה הזדמנות להעריך מחדש את המצב כולו. הוא יכול היה לבדוק בצורה מעמיקה יותר את הציווי המדויק של א-לוהים "לדבר" אל הסלע. אולם משה רבנו בוחר פשוט להכות על הסלע פעם נוספת.

הפרשנים מסבירים, שבאופן סמלי, אנו יכולים ללמוד מכך על הצורך שלנו להיות גמישים יותר בגישה שלנו לעולם. עונשו של משה רבנו אינו חמור יתר על המידה; הוא פשוט מהווה תוצאה ישירה וטבעית ליחס שהוא נותן לדור החדש, לצורכיהם של האנשים שעומדים להיכנס לארץ ישראל.

חינוך יהודי

אנו לומדים מהסיפור הקשה הזה לקח חשוב מאד בנושא החינוך. שלמה המלך אמר: "חנוך לנער על פי דרכו". תהליך הלמידה צריך להיות שונה וייחודי עבור כל ילד וילד, וחשוב לזכור, שגישה המתאימה לאדם אחד, לעיתים קרובות לא תתאים לאדם השני.

קיימת כאן הבחנה ברורה בין "חינוך" לבין "שטיפת מוח". "שטיפת מוח" מתרחשת, כאשר המורה מנסה בכל דרך שהיא, לקדם את מעמדו בקרב תלמידיו. הוא המרכז, וכן השקפת העולם הפרטית שלו, שאותה הוא מנסה לכפות על תלמידיו. "חינוך" לעומת זאת מתרחש, כאשר המורה מבטל את עצמיותו, נוחותו ורדיפת הכבוד שלו, ומתייחס בכובד ראש לעולמם של הילדים וצורכיהם המגוונים, ובהתאם לאישיותם המיוחדת מחנך ומשפיע.

העיקרון הזה בא לידי ביטוי גם בגמרא, שאומרת: "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק". ההבנה הפשוטה של המשפט הזה היא, שמובן שהעגל רעב ומעוניין בחלב של אמו. אולם אפילו יותר מכך, "רוצה הפרה להיניק" – כלומר, גופה של הפרה מתמלא בחלב, והיא מעונינת לרוקן את עצמה מתחושת הכובד וחוסר הנוחות הנגרמים לה עקב כך.

יותר משהעגל רוצה לאכול, רוצה הפרה שהוא יאכל – לא לטובתה שלה, אלא משום שזהו הדבר הטוב ביותר עבור העגל!

עם זאת, שמעתי בשמו של הרב שמחה וסרמן (חי במאה ה-20 בלוס אנג'לס ובירושלים), שהגמרא הזו מביעה למעשה רעיון שונה לגמרי. אם יוצאים מנקודת הנחה, שהפרה מעונינת אך ורק לרוקן את החלב שהצטבר בגופה, אזי החלב היה יוצא בקילוח אדיר ומהיר. אולם במציאות אנו נוכחים לדעת, שהחלב יוצא מתוכה בדיוק בקצב ובכמות שמתאימים לעגל הקטן שלה. אם כך, כוונת הגמרא במשפט: "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק" היא, שיותר משהעגל רוצה לאכול, רוצה הפרה שהוא יאכל – לא לטובתה שלה, אלא משום שזהו הדבר הטוב ביותר עבור העגל! וזה, אומר הרב וסרמן, הבסיס האמיתי לחינוך איכותי וטוב!

האידיאלים היהודיים שרדו במשך יותר משלושת אלפי שנים, ובניגוד לכל הסיכויים – וזאת, לא משום שהיינו עסוקים בשטיפת מוח, ושכנוע מתמיד של כל אדם שנקרה בדרכנו, אלא משום שהסברנו את הרעיונות הללו באופן רציונלי ומעשי ביותר. בית המדרש היהודי הוא בדיוק המקום שבו ניתן לשאול את כל השאלות, לדון בכל הסוגיות, לעבד אותן ולנסות להפנים אותן כאשר נוצרת עמן ההסכמה האמיתית.

שיטות מודרניות

ניתן להבין משהו מאירוע הכאת הסלע במדבר, לאור ההתרחשויות בעם היהודי במהלך המאה ה-20. ב"חיידרים" באירופה היה הרב מביע את חוסר שביעות רצונו מתלמידיו, בכך שהיה מכה בסרגל על קצות אצבעותיהם. זו הייתה השפה שכולם הבינו וקיבלו על עצמם. אולם, לאחר הגירת המוני היהודים מאירופה לארה"ב ופתיחתם של תלמודי תורה בנוסח האירופאי, התלמידים האמריקאיים, שהיו רגילים לגישה מתירנית ומשוחררת יותר, לא הצליחו להתקרב ליהדות כפי שהוצגה בפניהם ע"י אותם רבנים והתוצאה העגומה הייתה, שרבים מהם התרחקו לחלוטין מהיהדות!

אולם, בעשרים השנים האחרונות אנו רואים תופעה חדשה. כיום, רבנים שנולדו לתוך המציאות האמריקאית המשוחררת, החליטו לקחת על עצמם את מלאכת ההסברה וההוראה בשיטות מודרניות יותר, ולפתע חוזרת ומתקרבת היהדות האמריקאית לעולם היהדות המסורתי.

הרב ברל וויין כותב:

"בעולם שלנו, עולם של חוסר בהירות מתמיד, טבעי ביותר שנשאף ליציבות ולביטחון כלשהו. יועצים כלכליים, יועצי נדל"ן, מומחים בנושאי ביטוח או פוליטיקה – כולם מנסים לשכנע אותנו שהמצב, כפי שהוא היום, יישאר בדיוק אותו הדבר גם בעתיד. אולם, כל אחד מאתנו, עמוק עמוק בתוך הלב יודע, שהדבר היחיד הבטוח לגבי העתיד שלנו הוא, שהוא יהיה שונה מאד מההווה. לכן, חשוב שנהיה פתוחים ומוכנים לקראת כל שינוי אפשרי, ונדע שהעולם תמיד עומד בפני שינויים חדשים. אל לנו לחשוש משימוש בטכנולוגיה חדישה, ברעיונות חדשים ובתיאוריות מקוריות. אל לנו לפחד משינויים בקריירה שלנו, בתחומי העניין או בתחביבים האישיים שלנו. בתוך כל אחד מאתנו מסתתרת שאיפה אדירה לצמיחה ולהתקדמות אישית. שאיפה זו לעולם לא תוכל להתגשם, אם לא ניתן לעצמנו להשתנות, להשתפר ולנסות דברים חדשים".

בדיוק כמו משה רבנו והסלע, גם היכולת שלנו להתגמש ולשנות את גישתנו לנוכח המציאות המתחדשת – כאשר אנו תמיד נשארים נאמנים לתורה ולמצוותיה – תקבע באופן מהותי, אם נזכה "להכנס" אל תוך "ארץ ישראל" – כלומר, אל השלב הבא ברצף ההיסטורי הלאומי שלנו, אם לאו.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.