לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




קרח(במדבר טז-יח)

החיפוש אחר השלום

יהודי אחד מגיע לאי נידח וצחיח, לאחר שספינתו נטרפה בסערה גדולה בלב ים. לאחר עשר שנים ארוכות, הוא ניצל לבסוף ע"י ספינה שעברה במקרה בקרבת מקום. כאשר המלחים המושיעים עוגנים ליד האי הבודד, הם מופתעים לגלות, שהיהודי ההוא הקים לעצמו ציוויליזציה שלימה: מגרשי גולף, קפיטריה ואפילו שני בתי כנסת!

"אבל תמיד היית פה לגמרי לבד באי הזה לא?!", הם שאלו בתמיהה, "אז מדוע בנית לעצמך שני בתי כנסת???".

"פשוט מאד", ענה להם היהודי, כשהוא מצביע לכיוון שני המבנים המפוארים שמולו, "זה בית הכנסת שבו אני מתפלל, וזה בית הכנסת שאליו אני בחיים לא אהיה מוכן להיכנס!".


קורח – מה נורא כל-כך בו?

בפרשת השבוע מתעורר ויכוח קשה מאד בתוך קהילת בני ישראל. אדם העונה לשם קורח קם לפתע, ומאשים את משה רבנו, שהוא מוביל הנהגה של שחיתות ושקרים. קורח אוסף סביבו מאתיים וחמישים תומכים, ופותח במרד גלוי כנגד משה. בסופו של דבר, האדמה פוערת את פיה ובולעת את קורח ועדתו על כל רכושם.

' המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות.

נשאלת השאלה, מדוע הקב"ה בוחר בעונש כה חמור? והתשובה חד משמעית! היהדות מייחסת למריבות ומחלוקות בעם משמעות חמורה מאד, אם לא החמורה ביותר מבין כל העבירות שבתורה. מדוע? משום שההתפלגויות בתוך העם סותרות לחלוטין את אחדותו המוחלטת של הקב"ה – כל פרח סביבנו בנוי באופן מושלם וסימטרי, כל מערכת הטבע פועלת באופן מופלא והרמוני, ואפילו הגוונים המופיעים בשמיים עם השקיעה, משתלבים זה בזה באופן מושלם. המריבות הפנימיות שבינינו – על כל החשדות וההאשמות הנלווים לכך – סותרות את ההרמוניה של הבריאה ופוגעות בה (מתוך המדרש בבמדבר רבה, י"א:7).

המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. 'שלום' איננו רק היעדר מלחמה. השלום הוא מערכת יחסים סימביוטית, המושתתת על שיתוף פעולה, מערכת יחסים שבה כל אחד מן הצדדים דואג לצד השני, מסייע לו ובסופו של דבר – גם משלים אותו.


כיצד להימנע ממריבות

לכולנו יצא כבר להיקלע לעימותים שונים. יתכן ומדובר בעימותים רציניים במקום העבודה, או אפילו עימותים קטנים שאנו נקלעים אליהם במהלך היום יום, בזמן הנהיגה, או בתור למכולת.

אז מה עלינו לעשות? הדרך הבטוחה ביותר להימנע ממריבה או עימות, היא פשוט לסרב לקחת בהם חלק! זכרו: דרושים שני אנשים בכדי שהויכוח יתממש!

בפרשת השבוע שלנו מבקש משה רבנו להיפגש עם ה'פרובוקטורים' – דתן ואבירם. משה רבנו מנסה בכל כוחו להשלים עמם, גם כאשר הדבר כרוך בהשפלה עצמית עבורו (במדבר ט"ז:8,12).

המשנה במסכת אבות (פרק א', משנה י"ב) מתארת את אהרון הכהן כדוגמא ומופת לאדם שאוהב שלום ורודף שלום. כשאהרון היה רואה שני אנשים מתווכחים או רבים, הוא היה מספר לכל אחד מהם בנפרד, שהיריב שלו הודה בטעותו ומעוניין להשלים עמו. בדרך זו, כל אחד מן הצדדים היה מוותר ומאפשר למריבה המיותרת לבוא אל סיומה. תחשבו כמה בעיות בתוך המשפחה היו יכולות להימנע, אילו היינו כולנו מיישמים את עצתו של אהרון הכהן!


ויכוח מתוך כוונות טובות

המושג 'שלום' פופולרי מאד בימים אלו. מכל עבר ניתן לשמוע אנשים שמדברים על השלום – בינינו לערבים, בינינו לשכנינו, בין בעל לאשתו ואפילו בינינו לבין עצמנו.

יתכן והשלום הוא המושג המרכזי ביותר בכל היהדות כולה. מלותיו של דוד המלך בספר תהלים (פרק קל"ג:1), "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", הן כנראה השיר העברי המפורסם ביותר בכל הזמנים. בתפילת העמידה, שאותה אנו אומרים שלוש פעמים בכל יום, הסיומת הקבועה היא "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ואמרו אמן". ברכת המזון שנאמרת לאחר כל ארוחה מסתיימת אף היא במילה 'שלום' – "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". ברכת הכוהנים שנאמרת בבית הכנסת מסתיימת במילה 'שלום' – "ישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום". אפילו התלמוד כולו מסתיים במילה 'שלום'. ובנוסף לכל זה, הגמרא גם מציינת ש'שלום' הוא אחד משמותיו של הקב"ה!

אולם, אם השלום הוא נושא כל כך מרכזי ביהדות, מדוע נראה לנו שהיהודים תמיד עסוקים בויכוחים ובמריבות זה עם זה?!

חשוב לעשות אבחנה ברורה בין שני דברים הדומים בהתרחשותם, אבל שונים במהותם: קיים הבדל מהותי בין מריבה לשם מריבה, לבין מחלוקת "לשם שמים" – שמטרתה שונה לגמרי. כל אדם שלמד קצת גמרא, יודע לספר על שני בתי המדרש המפורסמים "בית הלל" ו"בית שמאי" שחלקו זה על זה ללא הרף. אולם, הכבוד הגדול שרחשו זה כלפי זה רק הלך והתעצם, משום שמטרת המחלוקות ביניהם הייתה, להוביל תמיד להבנה גדולה יותר של היריב בויכוח. למעשה, הגמרא (במסכת יבמות, דף י"ד ע"ב) מספרת לנו, שבנו של הלל התחתן עם בתו של שמאי, רק כדי להוכיח לעולם ששורר ביניהם שלום של אמת.

הגמרא מציינת: "כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות".

הגמרא מציינת: "כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות". הרב שלמה אייגר מסביר זאת במושגים של מערכות יחסים בין אדם לחברו: העובדה שלכל אדם יש תווי פנים שונים ומיוחדים, לא מפריעה לי בכלל. למעשה, אני דווקא שמח שהמציאות היא כזו, משום שכך אני מסוגל לשמר את הייחודיות שלי בעולם! והרי כך צריך להיות הדבר, גם כאשר אני מתייחס לדעות האישיות שלי, אל מול שלל הדעות השונות והמגוונות שאני שומע מכל אדם סביבי.

המשנה (במסכת אבות, פרק ה', משנה כ') מתארת מחלוקת 'טובה', כמחלוקת לשם שמיים ומתוך כוונות טובות, כדוגמת בית שמאי ובית הלל. ומחלוקת 'רעה', שכל כוונתה להפריד ולזרוע הרס כדוגמת קורח ועדתו, שניסו לגרור רבים נוספים אחריהם, בתוך מאבק הכוחות האגואיסטי שלהם.


חברותא או מיתותא!

היהדות איננה מתנגדת למחלוקות, אם הן מתקיימות לשם השגת האמת המוחלטת. למען האמת ישנה סברה, שיריבים העוסקים במחלוקות של אמת, יהפכו לבסוף לחברים קרובים. מה שהכי מפתיע אותנו כאשר אנו נכנסים לישיבה היא העובדה, שתמיד שני התלמידים שלומדים ביחד צועקים אחד על השני כל הזמן! ועדיין, החברות שלהם איננה נפגמת כהוא זה.

הגמרא מספרת לנו סיפור על רבי יוחנן, שהיה תלמיד חכם וגדול בתורה. הוא למד תורה יחד עם אדם בשם ריש לקיש. (לפני שהפך לרב גדול, ריש לקיש היה עבריין, אך זהו סיפור אחר לגמרי...) שני הגברים הללו למדו יחד במשך שנים רבות, עד שיום אחד חלה ריש לקיש ומת ממחלתו. רבי יוחנן התהלך ברחובות, התאבל על חברו והיה מדוכא לחלוטין. תלמידיו שאלו אותו: "מה קרה, רבנו?". הוא ענה להם: "החברותא שלי ללימוד הלך לעולמו, וכעת אין לי עם מי ללמוד תורה". הם אמרו לו: "אל תדאג, רבנו, אנחנו נמצא לך חברותא אחרת". הם הלכו ומצאו אדם מבריק וגדול בתורה, שילמד ביחד עם רבי יוחנן.

כעבור שבועיים, שוב ראו את רבי יוחנן מתהלך ברחובות, כשהוא מדוכא לחלוטין.

כעבור שבועיים, שוב ראו את רבי יוחנן מתהלך ברחובות, כשהוא מדוכא לחלוטין. הם שאלו אותו: "רבנו, מה קרה? מדוע אתה עדיין כל כך עצוב? הבאנו לך את האדם החכם ביותר שילמד אתך תורה. מה הבעיה עכשיו?"

הוא ענה להם תשובה מפתיעה: "השותף החדש שלי כל כך מבריק, שלא משנה מה אני אומר, הוא מביא לי 24 ראיות שמוכיחות שהדברים שלי אכן נכונים. אך כשלמדתי עם ריש לקיש, הוא היה מביא לי 24 ראיות שהוכיחו שטעיתי. לזה אני מתגעגע. אני לא מחפש מישהו שרק יסכים איתי כל הזמן; אני רוצה שותף שיאתגר אותי. רק בדרך שכזו, ניתן להגיע יחד אל האמת המוחלטת. וזוהי המהות האמיתית של לימוד התורה".


ישראל היום

פרשת השבוע מצהירה באופן ברור ביותר: "ולא יהיה כקורח ועדתו [אל תהיה כקורח ותומכיו]" (במדבר פרק י"ז:5) – והגמרא, במסכת סנהדרין (דף ק"י ע"א) מסבירה, שהתורה אוסרת כאן למעשה על קיום מריבות מיותרות, מהסוג שאנשים מנהלים זה עם זה פעמים רבות.

אולם מושגים כמו קנאה, שנאה או תככים פנימיים אינם מושגים חדשים לעם ישראל. הגמרא (במסכת יומא, דף ט' ע"ב) אומרת, שמה שהביא לחורבן בית המקדש השני, הוא שנאת החינם ששררה בין איש לאחיו בקרב עם ישראל. וכידוע, בית המקדש שלנו עדיין חרב כבר אלפיים שנה ארוכות וקשות.

הגמרא ממשיכה ומוסיפה, שכשם שבית המקדש נהרס בגלל שנאת חינם, הוא יוכל להיבנות מחדש רק דרך אהבת חינם.

נושא החיכוכים הפנימיים בתוך עמינו עלה לאחרונה לכותרות הראשיות. האם אנו מסוגלים לשים קץ לכל המריבות והמחלוקות שמקיפות אותנו מכל עבר? יתכן שלא. אולם אנו מסוגלים לחיות לצד המחלוקות הללו, בתנאי שתמיד נזכור את הכלל הבסיסי הבא: כל אדם, באשר הוא אדם, זכאי לכבוד הבסיסי שלנו, ללא קשר לאמונתו או לתפיסת עולמו.

יתכן מאד שיהיו כמה נושאים בהם דעתי תהיה שונה משל רוב אנשי העם. יתכן מאד שאפילו יצא לי לחלוק על אישתי בסוגיות מסוימות. אולם, בדיוק כפי שלעולם לא אחלום להתרחק מאישתי בעקבות המחלוקות שמתגלעות בינינו, כך גם לעולם לא הייתי מעלה על הדעת לנתק את עצמי מבני עמי, רק בגלל כמה נושאים שאיננו מסכימים לגביהם.

הדבר שמאחד אותנו, גדול הרבה יותר מכל הגורמים הקטנים שמפלגים בינינו.

בארץ ישראל – שהיא המקום בו נושא האחדות הוא חיוני ביותר – עושה הציבור מאמצים אדירים בכדי לטפל בבעיה המורכבת הזו. ארגונים שונים, מנסים לקרב בין הקבוצות השונות, בעזרת תוכניות וסמינרים מיוחדים. הפעילויות הללו מועברות בו-זמנית לקבוצות השונות זו מזו – קיבוצניקים עם מתנחלים, או דתיים וחילוניים, ומטרתן לעזור להם לגלות, שהדבר שמאחד אותנו, גדול הרבה יותר מכל הגורמים הקטנים שמפלגים בינינו.

כעת נשים לב כמה מתאים לנו לראות ששם העיר 'ירושלים' מורכב למעשה משתי מילים נפרדות: ירו-שלם, כלומר – השלום ייראה (יתגלה). מי ייתן והקב"ה יברך אותנו, ויעניק לנו את הסובלנות והרגישות הנדרשות בכדי להימנע מויכוחים הרסניים. מי ייתן והקב"ה יכוון אותנו להעניק את הכבוד הראוי לכל אדם בסביבתנו.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.

13/6/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-4 דיונים

(4) דניאל, 21/6/2012 11:46

יפה

נוף משוש תבל

(3) אסף, 12/6/2010 21:47

לאנונימי

הוויכוח הזה שאתה מציין צריך להפוך לפי דעתי לדיון,כאשר,הנוכחים שומעים אחד את דעות השני בסבלנות ורגישות ובסינרגיה הזאת מופקת תועלץ רבה יותר מאשר בוויכוח שמשמעותו אגרסיביות ומלווה בצעקות כפי שציינת שבוע טוב ומבורך לכול בית ישראל :)

(2) שירן, 9/6/2010 21:37

מאמר פשוט יוצא מן הכלל! תודה רבה רבה :) עכשיו רק צריכים ליישם :)

(1) אנונימי, 17/6/2009 03:40

תגובה

מאמר יפה, ערוך בטוב טעם. תודה רבה.
שאלה: האם ויכוחים בישיבה יכולים להיות בנחת ולא בצעקות?

משה, 11/6/2013 06:48

מי יתן ואכן נשכיל ללכת בדרך השלום! חזק וברוך על המאמר

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub