בני ישראל זה עתה סיימו לשמוע את עשרת הדיברות למרגלות הר סיני. מיד לאחר מכן משה מבשר להם, כי הוא עומד לעלות להר סיני למשך 40 יום, לקבל את התורה ולהוריד להם את לוחות הברית. התורה מתארת בפנינו את האירועים הבאים:

"וירא העם כי בושש [התעכב] משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרון, ויאמרו אליו: 'קום, עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו!'. ויאמר אליהם אהרון: 'פרקו נזמי הזהב אשר באוזני נשיכם, בניכם ובנותיכם, והביאו אלי'. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באוזניהם, ויביאו אל אהרון. ויקח מידם, ויצר אותו בחרט, ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: 'אלה אלוהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים". (שמות ל"ב:4-1).

שאלה אחת מרכזית מטרידה אותנו מאד: איך יכל להיות, שאותם האנשים שהיו עדים לעשר המכות, לקריעת ים סוף ולמעמד הר סיני – היו מסוגלים להפנות עורף ולסגוד לצלם של עגל מזהב?!

התשובה המפתיעה היא, שבני ישראל מעולם לא יצרו את עגל הזהב בכדי לסגוד לו, או להופכו לאל!

כאשר משה רבנו אמר: "אני עולה להר סיני למשך 40 ימים", כוונתו היתה לשהות שם למשך ארבעים ימים שלמים (בספירתו הוא לא כלל את יום הטיפוס על ההר כאחד מתוך ארבעים הימים). בני ישראל חישבו בטעות את אותו היום, כיום הראשון לשהייתו של משה בהר ולכן ציפו לראותו שב אליהם לאחר 39 ימים! לפי הספירה שלהם, הוא באמת התעכב יום אחד יותר מדי! (לדוגמא, בואו נאמר שהיום יום ראשון. אם אומר לכם, שיש לכם שבוע אחד להשלים משימה מסוימת, לא ברור האם כוונתי, שעד שבת עליכם להשלים אותה, או שהתאריך אליו אני מתכוון הוא יום ראשון הבא).

כך, שלאחר 39 ימים, בני ישראל החלו לתהות בינם לבין עצמם – "היכן משה רבנו?" השאלות הללו גרמו להם לחרדה מאד גדולה. למרות שהיה ברור לכולם, כי הקב"ה הוא זה שניצח על 'תזמורת הנסים' מאז יצאו ממצרים ועד היום, הם עדיין זכרו, כי היה זה משה רבנו שהרים את המטה שלו מעל ים סוף, לפני שנבקע לשתיים. הם סמכו על משה רבנו וראו בו את המנהיג היחידי עליו ניתן לסמוך.

ביום השלושים ותשעה, החלו אנשים ממורמרים מהמחנה, להפיץ שמועות שונות על משה וסיבת היעדרותו.

ביום השלושים ותשעה, החלו אנשים ממורמרים מהמחנה, להפיץ שמועות שונות על משה וסיבת היעדרותו. למעשה, הם הצליחו להכניס את העם לחרדה ולחששות כה גדולים, עד שהגמרא מספרת, כי חלק מהאנשים, ממש ראו בעיני רוחם את דמותו של משה, מוטל מת על מיטתו! (ראו כמה כוח יש למילים ולדמיונות שלנו).

בשלב זה החלו בני ישראל לחפש לעצמם הסברים שונים ומגוונים: "אם משה רבנו לא מתכוון לחזור אלינו, אנחנו חייבים ליצור לעצמנו תחליף כלשהו!" כך נולד הרעיון של 'עגל הזהב'. לא כאליל ולא כמעשה של התמרדות כנגד הקב"ה. אלא רק כסמל, שימלא את החלל שהותיר אחריו משה רבנו, כשנעלם מהם.

הדבר הבא שאנו נוכחים לדעת הוא, שהפסל הפך לעבודת אלילים של ממש.

"עגל הזהב" של ימינו

מה קרה?

הרמב"ם מסביר, שעבודה זרה היא לא צעד אחד שאדם עושה, אלא מדובר בתהליך שלם. בימים עברו, אנשים היו חוצבים לעצמם חתיכה של סלע והיו קוראים לה "אל השמש". הם רצו להכיר תודה לא-ל, על שברא עבורם את השמש הנפלאה. אך לא עבר זמן רב עד שהחלו לסגוד לשמש עצמה. כעת הם החלו להאמין, שקיים מקור אחר, שאיננו הקב"ה, המספק לעולם את הכוחות והישועה.

בתחילת הדרך, בני האדם עדיין ממוקדים מאד וברורים להם לגמרי סדרי העדיפות בחיים. אבל עם הזמן, צצים דברים שונים המסיחים את הדעת לכיוונים שונים.

כיום מקובל לחשוב שכסף, פרסום, מניות בבורסה, מחשב משוכלל או מראה חיצוני מרשים – מהווים מקור בטוח לסיפוק אישי.

כיום, מקובל לחשוב שכסף, פרסום, מניות בבורסה, מחשב משוכלל או מראה חיצוני מרשים – מהווים מקור בטוח לסיפוק אישי ושמחה פנימית. זוהי למעשה התגלמותה של העבודה הזרה!

אנו נתקלים בכך באופן יומיומי. לאחרונה יצא לי לשוחח עם בחור צעיר ושאלתי אותו – בהתבסס על החוויות האחרונות שעבר בסמינרים ליהדות ובטיולים שונים בין האתרים המיוחדים בארץ – אם הוא מאמין שהתורה אמיתית.

"אני בטוח שכן", הוא אמר. אז שאלתי אותו מדוע הוא עדיין נוסע ברכב בשבת ואוכל מזון לא כשר. תשובתו היתה מפתיעה מאד: "אני ממתין לאיזו פריצה משמעותית בקריירה שלי, לקידום או העלאה רצינית במשכורת. רק אחר כך אני מתכוון להתפנות לשאר הדברים האלה שאמרת".

המאבק על השפיות

התורה מספרת לנו, שבמהלך ההתרחשות סביב עגל הזהב, קם אדם אחד העונה לשם 'חור' ומחה באופן נמרץ כנגד המתרחש סביבו. כיצד הגיב העם למולו? הקשר שהם פיתחו כלפי הפסל, הפך כל כך משמעותי בשלב הזה, עד שהם התנפלו על חור ורצחו אותו בדם קר.

כאשר משה רבנו ירד מהר סיני ושבר את הלוחות, הוא יצא בהכרזה פומבית:

"בנים יקרים, יש לכם הזדמנות כעת לחזור בכם ולמנוע אסון כבד ביותר. הפסיקו לסגוד לעגל הזהב וחדשו את הנאמנות שלכם כלפי הקב"ה!" אולם רק אנשי שבט לוי, שהיוו בערך שלושה אחוזים מכלל אוכלסיית העם היהודי, קיבלו את דבריו של משה. שאר 97 האחוזים התעקשו להישאר ולדבוק בדרכם המוטעית.

אנו נתקלים לא אחת, באנשים הממשיכים לקחת חלק במערכת יחסים הרסנית. לעיתים הסיבה לכך, היא ההשקעה המרובה שהשקיעו בה ולעיתים, 'רווח' מסוים, שניתן להפיק מהמצב 'משאיר' אותם מעורבים. ברגע ששקועים עמוק בדינמיקה הזו, כבר מאד קשה לצאת משם.

חברי, הרב נחום ברוורמן, ערך ניסוי קטן בקרב קבוצת דיון של צעירים וצעירות. הוא הרים בידו שטר של 100 דולר והכריז בפניהם כך: "אנחנו עומדים למכור את השטר הזה לאדם שיציע עבורו את ההצעה הגבוהה ביותר. התנאי היחידי ב'מכירה הפומבית' הזו, היא שהאדם שהגיע ל'מקום השני' – כלומר, זה שנתן את ההצעה השניה בגובהה, יצטרך אף הוא לשלם את הסכום שהציע, אך הוא לא יקבל דבר בתמורה לכך".

האווירה בחדר הפכה רצינית יותר, כאשר כולם הבינו שאחד משני המתחרים הסופיים עומד להפסיד סכום כסף הגון!

המכירה הפומבית החלה והאווירה בחדר היתה נעימה ועליזה. תוך כמה דקות עברו כל ההצעות את סכום מאה השקלים וכעת ה'קרב' נערך בין שני מתחרים שניסו לגבור זה על זה. האווירה בחדר הפכה רצינית יותר, כאשר כולם הבינו שאחד משני המתחרים הסופיים עומד להפסיד סכום כסף הגון! כל אחד מהמתחרים נאלץ להציע הצעה גבוהה יותר משל חבירו, כדי להתחמק מלהיות ב'מקום השני' ולשלם סכום גדול של כסף ללא כל תמורה. המכירה הפומבית הגיעה לשלב היסטרי כמעט, שבו שני המתחרים עמדו במצב שאין להם כל סיכוי להרוויח בכל מקרה. אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין מרוב מתח ובסופו של דבר, השטר של מאה השקלים נמכר במחיר המטורף של כמעט 400 דולר!

האמרה המפורסמת אכן נכונה: "המאבק על החיים הוא מאבק על השפיות".

לוויים – "in", ישראל – "out"

החפץ חיים, גדול הרבנים במאה ה-20, שאל פעם את אחד מאורחיו אם הוא כהן, לוי או ישראל. (הכוהנים והלווים הם צאצאים של שבט לוי). האורח ענה לו שהוא 'ישראל'.

החפץ חיים הסביר: "בעתיד, כאשר ייבנה מחדש בית המקדש בירושלים, כל בני עמנו יגיעו לשם בפעם הראשונה, כשהם מצטופפים בפתח המקדש, מנסים להיכנס פנימה. בשער יעמוד שומר, שתפקידו יהיה לשאול כל אחד ואחד האם הוא כהן, לוי או ישראל. רק אנשים שהם מצאצאי שבט לוי יורשו להיכנס ולבצע את עבודות בית המקדש והקרבת הקורבנות. כל צאצאי שאר השבטים ('ישראל') יהיו מאד מאוכזבים: הלוויים בפנים; ישראל בחוץ".

החפץ חיים המשיך בדבריו: "אתה מבין מהי הסיבה לאבחנה הזו? הכל בגלל מה שקרה לפני אלפי שנים עם עגל הזהב. כאשר משה רבנו קרא בפני העם – "הפסיקו את העבודה הזרה ושובו אל ה'", רק שבט לוי הגיב ונענה לקריאתו. לכן, לעתיד לבוא, רק אנשי שבט לוי יזכו לשרת בבית המקדש. כל שאר אנשי העם ייאלצו להישאר בחוץ, משום שאבות אבותיהם לא נענו לקריאתו של משה".

אין זה דבר פשוט כלל, משום שהדרך בה תבחרו להגיב, תשפיע לא רק עליכם, אלא גם על כל הדורות הבאים אחריכם.

החפץ חיים המשיך והוסיף: "אנו למדים מכך לקח עצום. פעמים רבות בחיינו, אנו שומעים בתוך ראשינו קול קטן שאומר לנו: 'הפסיקו עם העבודה הזרה הזו, התייצבו והיו חלק מהכלל!' לאיזה מחנה אתם שייכים? האם קיימים בכם השיכנוע העצמי והבהירות הפנימית הנחוצים בכדי להישאר ולדבוק במסלול הנכון? אין זה דבר פשוט כלל, משום שהדרך בה תבחרו להגיב, תשפיע לא רק עליכם, אלא גם על כל הדורות הבאים אחריכם. לכל אדם בעולם יש את ההזדמנות הגדולה שלו. לכן, כאשר אתם שומעים בתוככם את הקול הזה, התייצבו ודאגו להיות חלק מהכלל!"

הלקח שאנו למדים מחטא העגל, הוא לחשוב היטב על מעשינו והחלטותינו בחיים. מה שמתחיל כמעשה קטן ותמים, עלול להפוך לאסון טראגי בעל מימדים אדירים. האם שכחנו את סדרי העדיפויות האמיתיים שלנו? האם אנחנו נותנים לעצמנו להיסחף אחר ההמון השואג?

עבודה זרה עודנה חיה וקיימת, גם במאה ה-21. בואו נקווה שביכולתנו לצמצמם ואפילו להכחיד את המגיפה המסוכנת והקשה הזו.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.