בתקופה האחרונה עולה לכותרות בכל העולם, נושא המנהיגות הלאומית. נושא זה עולה גם בפרשת השבוע, בה מסופר על פרעה ועל משה ודרכי הנהגתם את עמם.

מה השקפתה של התורה בעניין זה ומיהו המנהיג הראוי לעמוד בראשו של ציבור כלשהו?

ראשית, נתבונן בפרעה. הקב"ה מכה את המצרים, כדי לגרום להם ל"שלח את עמי". מערכת המים נהרסת לחלוטין (הם הופכים לדם), כל בעלי החיים מתים (במחלת הדבר) וכל היבול החקלאי מושמד (במכת הברד). אפילו האנשים עצמם סובלים ממכות קשות של כינים, שחין, חושך - כל זוועה שהייתם מעלים על דעתכם - פוגעת בהם והם מותקפים ללא הרף. ככל שמתחזקות המכות, מתחילים המצרים לקלוט, שלטובתם האישית - כדאי להם לאפשר לבני ישראל לעזוב את ארצם!

כולם משוכנעים בכך חוץ מ... פרעה! מדוע? משום שבעיניו לא מדובר רק בעניין טכני של הצלת המדינה, אלא מדובר במלחמה אישית, בינו לבין הקב"ה! פרעה השקיע שנים בבניית תדמיתו כאליל שאין לו מאפיינים רגילים של 'בשר ודם', והוא בשום פנים ואופן לא היה מוכן להיות מושפל ומנוצח ע"י הא-ל הגדול של "העבדים היהודים והשפלים האלה".

פרעה בפיג'מה

הנושא מגיע לשיאו בפרשת השבוע שלנו, כאשר משה מודיע למצרים, על המכה הבאה שעומדת לנחות על ראשם - "מכת בכורות" (שמות י"א:8-4). כל הבכורות במצרים עומדים כעת בפני הוצאה להורג. במדרש "ילקוט שמעוני" כתוב, שכל הבכורות בארץ מצרים ניגשו אל פרעה והתחננו בפניו שישחרר את בני ישראל. תגובתו של פרעה הייתה חד משמעית: "בשום פנים ואופן לא!"

האגו של פרעה השתלט עליו לחלוטין והוא הגיע לנקודה שנמצאת הרבה מעבר להגיון. הוא היה מוכן שארצו תיהרס לחלוטין והוא בתוכה, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים" ובלבד שלא ייאלץ להודות בכישלון ובהפסד שלו. כך שממש ברגעים, ש"הספינה טובעת אל המצולות", פרעה קורא לאנשיו ומבקש מהם להעלות "קרבן לאומי" - להתאבד למען המולדת!

בינתיים, פרעה - שגם הוא בעצמו היה בכור - מנהל משא ומתן עם משה, בכדי להציל את עורו. הוא מתחנן לפניו שיתפלל לקב"ה: "התפלל עלי, שלא תמות נפשי עם שאר הבכורות!" (רש"י י"ב:32).

פרעה נכנס לפאניקה, הוא נמצא במלכודת איומה ומנסה למצוא פתח מילוט. בניסיון נואש להציל את עצמו, הוא מנסה להעביר את האשמה אל הזולת. המדרש מספר, שלאחר שנחתה מכת בכורות על מצרים, הוא האשים את המשרתים ואת היועצים שלו בכל הצרות והוציא את כולם להורג. כשכבר לא היה לו מה להפסיד, הוא עבר את הגבול והיה מוכן לנסות כל דבר בכדי להציל את עורו.

מלך מצריים, המעצמה הגדולה ביותר בעולם, מסתובב בהיסטריה גמורה באמצע הלילה, לבוש בפיג'מה!

בשלב הזה פרעה מבין, שלא נותרה כל ברירה והוא חייב לשחרר את בני ישראל מארצו. התורה (שמות י"ב:32-31) מתארת את פרעה, כשהוא יוצא אל תוך הלילה השחור אל ארץ גושן, שכף רגלו מעולם לא דרכה בה ומחפש אחר משה ואהרון. אבל, בני ישראל מתעללים בו, מבלבלים אותו ומכוונים אותו למקומות הלא נכונים, עד שהוא הולך לאיבוד! תארו לעצמכם את התמונה הזו: מלך מצריים, המעצמה הגדולה ביותר בעולם, מסתובב בהיסטריה גמורה באמצע הלילה, לבוש בפיג'מה ומתחנן שבני ישראל יעזבו!

בסופו של דבר, המנהיג הדגול - האליל המצרי - בא על עונשו והוא עומד שם במרכז העיר, מושפל ומבויש.

מלך על פי התורה

אחת מתרי"ג המצוות היא, שכל יהודי יכתוב ספר תורה אחד בחייו (או לפחות ירכוש לעצמו סט אחד של חמשת חומשי התורה). אך התורה מציינת גם מצווה מיוחדת, השמורה רק למלך היהודי:

"והיה כשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכוהנים הלוויים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל..." (דברים י"ז:20-18).

הכל קשור בסופו של דבר לאגו. כל פעולה שנוקט המנהיג היהודי, צריכה להיות לטובתו של העם. התורה מזהירה את המנהיג היהודי: אל תיפול בפח שניצב בפניך. שמור על פרספקטיבה נכונה ואל תשכח שאתה הוא משרתם של אנשי העם ולא להפך!

מנהיג אמיתי, על-פי הגדרתה של התורה, הוא אדם שכפוף לרצונו של הקב"ה!

קיימת כאן הגדרה ברורה מאד, באשר להבדל בין פרעה למשה. יכולתו של אדם להתעלם מהמציאות שסביבו (ואפילו להרוס על ידי כך את העולם) נבחנת בצורה הישירה ביותר, בזמן שהאגו שלו עומד בסכנה של השמדה. ככל שלאדם יש יותר כוח, כך תעלה רמת הסכנה עבורו. תארו לעצמכם איזה מאבק פנימי עצום מתרחש, כאשר מנהיג עולמי נאלץ להודות: "אני טעיתי, ישנו כוח גדול וחזק ממני בעולם, שאני לא מסוגל לשלוט בו". פרעה אינו מסוגל להודות בעליונותו של הקב"ה עליו. מנהיג אמיתי, ע"פ הגדרתה של התורה, הוא אדם שכפוף לרצונו של הקב"ה!

דוד המלך מגלה בספר תהילים את הסוד לענווה אמיתית: "זבחי אלוקים רוח נשברה" - הזבחים שבהם מעוניין הקב"ה, הם רוח אנושית שפלה וענווה. דוד המלך אומר לנו, שהמלחמה הנצחית המתחוללת בקרבנו לאורך כל חיינו, היא להכיר בקיומו של הקב"ה ולהעריך את כל מה שהוא עושה למעננו. בסופו של דבר, שום דבר אינו נמצא בידיים שלנו. אנחנו יכולים להתאמץ ולהשתדל, אבל הקב"ה הוא זה שמניע וקובע הכל.

יהירות או ענווה?

בעולם החומרי, האנשים הגדולים ביותר - כוכבי הקולנוע, הפוליטיקאים, אנשי העסקים המפורסמים - הם בדרך כלל גם יהירים מאד. איכשהו, היהירות הפכה אצלנו ליתרון, לסימן שהאדם באמת נמצא ברמה אחת מעל כל השאר.

בניגוד לכך, ככל שרמתו הרוחנית של האדם עולה יותר, הוא הופך לאדם צנוע ועניו יותר. ככל שאנו מתקרבים יותר לקב"ה, אנחנו הופכים מציאותיים יותר באשר למוגבלויות האישיות ולחולשות שלנו ולעובדה שחיינו הם קצרים ובעלי סוף. אנו מפנימים את העובדה, שמעמדו של האדם זמני ועשוי להשתנות בכל רגע, לעומת הקב"ה, שרק הוא נצחי וקבוע. משה רבנו נקרא "העניו מכל אדם", משום שכאשר עמד לראשונה לפני הקב"ה, הוא ידע היטב בפני מי הוא עומד. כל עמדה אחרת כאילו לוקחת מהקב"ה את מקומו הראוי בעולם. לכן הגמרא משווה את היהירות לעבודה זרה; גם היהירות וגם העבודה הזרה - מרחיקות את נוכחותו של הקב"ה מחיינו.

מנהיגים יהודיים, הם המשרתים את האנשים שסביבם ולא להפך. הם נושאים על כתפיהם את הצרות והמטלות של העם כולו.

נסו להיזכר ברבנים דגולים שחיו בדור האחרון ותצליחו לראות זאת בעצמכם. ביתו של "החפץ חיים" היה מרוהט בשולחן אחד וספסל אחד וזהו! מסופר על רב גדול אחר, שכאשר הביאו לביתו עצים להסקה בימי החורף הקרים, הוא, בכבודו ובעצמו, חילק מחדש את העצים לבתיהם של המשפחות העניות שבעירו. מנהיגים יהודיים, הם המשרתים את האנשים שסביבם ולא להפך. הם נושאים על כתפיהם את הצרות והמטלות של העם כולו.

דרישות למנהיגות ראויה

כיצד אדם הופך להיות מנהיג? הוא ניגש לתפקיד מרצונו החופשי, בדרך כלל מתוך רצון להשיג השפעה, כבוד ויוקרה.

השוו זאת למנהיגות שעליה מדברת התורה, בה לא קיימים מושגים כמו 'כסאות' או 'חוזים'. הגמרא מוסיפה ואומרת, שלמנהיג אסור אפילו לקבל כסף מהקהילה אותה הוא משרת - כדי שלא יוצר מצב שהקהילה "קנתה" אותו. היושר האישי שלו חייב להיות מנותק ומשוחרר מכל משא ומתן על כסף או כבוד.

אדם הופך להיות מנהיג מסיבה אחת בלבד: רק משום שהאנשים שתחתיו מכבדים את דמותו וסומכים על כושר השיפוט שלו. הוא אינו הולך לחפש אחר הכבוד. אנשי הקהילה הם אלה שניגשים אליו ומבקשים ממנו להתמנות עליהם למנהיג.

למעשה, המנהיג התורני חייב להימנע מכבוד ויוקרה. כאשר משה רבנו עמד לראשונה מול הקב"ה, ליד הסנה הבוער, משה מוחה: "ויאמר משה אל האלוקים: 'מי אנוכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?'" (שמות ג':11).

דוגמא מודרנית לאדם שכזה, הוא הרב משה פיינשטיין ז"ל. בהקדמתו ל"אגרת משה" - ספרו המפורסם והמרתק, כותב הרב פיינשטיין: "לא הייתי מתנדב לתפקיד של הנהגת העם היהודי. אך כיוון שזהו התפקיד שהקב"ה ייעד לי, אין לי כל ברירה אלא לקבל זאת על עצמי".

המלך היהודי חייב להיות תלמיד חכם, הן בתורה והן בחוכמות הכלליות, ירא שמיים ולא חומרני.

הרמב"ם ערך רשימה, של כל דרישות התורה ממנהיג יהודי: "המלך היהודי חייב להיות תלמיד חכם, הן בתורה והן בחוכמות הכלליות, ירא שמיים, לא חומרני (כדי שלא יסכים לקבל שוחד), רודף צדק, שומר מצוות (כלומר, 'נאה דורש ונאה מקיים') ואדם עניו". (ראה הלכות סנהדרין, 2:7, לקוח מתוך תיאוריו של יתרו בספר שמות י"ח:21).

האם העולם לא היה נראה אחרת לגמרי היום, אילו כל המנהיגים היו עומדים בקריטריונים הללו?

האמת היא, שכל קהילה מקבלת את המנהיג הראוי לה ואם יום אחד תקום צעקה כנגד השחיתות והאנוכיות, היא תהיה חייבת לבוא מלמטה, מתוך העם.

יתכן והגיע הזמן לכך, שנתבע מהמנהיגים שלנו להיות ישרים יותר. אם לא נעשה זאת בהקדם, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מתדרדרים במדרון התלול כלפי מטה, יחד אתם.

שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.