בפרשת קורח מתוארת המחלוקת המוכרת ביותר בתורה, בה קורח ועדתו ערערו על מעמדו של משה רבינו, מנהיג העדה. אחרי שקורח, דתן ואבירם החלו לריב ולהתבטא באופן בלתי ראוי כלפי מנהיגי הדור, ניסה משה רבינו להשלים עמם. תחילה הוא ניסה לפייס את קורח בעצמו, ומשניסיון זה לא נחל הצלחה, הוא פנה לדתן ואבירם: "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב..." רש"י מביא את דברי המדרש תנחומא: "שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום". המדרש ממשיך ומסיק מכך מסקנה: "מכאן שאין מחזיקין במחלוקת".

העובדה שהתורה מלמדת עניין זה דווקא בהקשר של המחלוקת בין קורח ועדתו למשה רבינו, חשובה וראויה לציון, משום שאין כל ספק שבמחלוקת הזאת קורח ועדתו היו האשמים בהבערת אש המחלוקת, וכל התנהגותם והתנהלותם הייתה שלילית ביותר. עם כל זאת, משה לא היסס לנסות להשלים איתם. תגובתו של משה בפרשה זו מלמדת אותנו דבר חשוב, ממנו נוכל להסיק לגבי כל מחלוקת אחרת. ברוב רובן של המחלוקות, כל צד נוטה להטיל את כל מלוא האשמה על יריבו, ואת עצמו לראות כחף מפשע. כתוצאה מכך, שני הצדדים מסרבים להגיע לפשרה, בטענה שהצד השני הוא זה שצריך לותר או להתנצל. לכן עלינו ללמוד מהנהגתו של משה במחלוקת קורח, שניסה להגיע לשלום ופשרה למרות שברור שהאמת הייתה אתו בלי כל ספק, ושלא היה תלוי בו שמץ של אשמה. החת"ם סופר זצ"ל מאריך ומפתח עניין זה, ומזכיר שהסיכויים שדתן ואבירם אכן יתרצו מדברי משה היו קלושים למדי, בהתחשב בעברם שהיה רצוף ביריבות והתמודדות מולו. יש בתורה עיקרון שנקרא "חזקה", על פיו יש להניח שתבנית שחזרה על עצמה בעבר, לא תשתנה גם בעתיד. על פי עיקרון זה בעצם משה רבינו לא היה צריך לנסות לרצות את דתן ואבירם כיוון שהסיכויים שמהלך כזה יצליח, היו קלושים ביותר. ולמרות זאת, כותב החת"ם סופר, מכך שמשה רבינו ניסה בכל זאת להתפייס, אנחנו לומדים שאין מקום לעיקרון ה"חזקה" בנוגע למחלוקת. הסיבה לכך היא שאש המחלוקת היא כה איומה ופוגעת, שיש לעשות כל מאמץ אפשרי להגיע לשלום ופיוס, בלי לשקול עד כמה המהלך הגיוני או מהם הסיכויים להצלחתו.

תגובתם של דתן ואבירם לניסיונות הפיוס של משה מלמדת אותנו בדיוק את ההיפך - כיצד אסור להתנהל ולנהוג בשעת מחלוקת. "ויאמרו לא נעלה... העיני האנשים ההם תנקר? לא נעלה". ה"חפץ חיים" זצ"ל כותב שממילים אלה של דתן ואבירם ניתן ללמוד עד כמה הם התעקשו לא להתפייס, או אפילו לדבר עם משה. הוא מסביר שכאשר הם אמרו למשה שהם אינם רוצים לדבר איתו גם אם "עיני האנשים ההם תנקר", כוונתם היתה לעיניהם שלהם, ובמלים אחרות, עדיף היה להם שינקרו את עיניהם מאשר לדבר עם משה. החפץ חיים מגלה לנו כאן שהאדם עלול להיות שקוע כל כך עמוק בבוץ של מחלוקת, עד שעדיף לו לסבול צער רב והעיקר שלא לצאת ממנה. הוא מביא סיפור על מחלוקת שאיימה להרוס את חייו של אחד הצדדים, ולהביא למאסר שלו ושל כל בני משפחתו. כאשר אשתו הפצירה בו נואשות לותר, להיכנע ולסיים את המחלוקת הנוראית הזאת, הוא השיב שמוטב לו להיכנס עם אשתו וילדיו לבית הסוהר, ובלבד שהוא 'ינצח' במחלוקת!

מדוע כל כך קשה ליריבים במחלוקת לנסות להגיע לפיוס? אחת הסיבות לכך היא הקושי לקבל על עצמנו אפילו חלק מהאשמה בהתפתחות המחלוקת. האדם מטבעו נוטה להתרכז בחסרונותיהם ופגמיהם של האחרים ובמעלות שלו. לכן, כשמישהו נתון בעיצומה של מחלוקת, קשה לו ביותר לקבל אפילו שמץ של אחריות על התפתחותה והחרפתה. דבריו הנוקבים של המלבי"ם בנושא זה מבהירים עד כמה הגישה הזאת שגויה.

רבנו המלבי"ם מצא את עצמו פעם אחת בתוך תוכה של מחלוקת חריפה. תלמידיו ותומכיו שאלו אותו כיצד ייתכן שהתעוררה מחלוקת כזאת, כי הרי כתוב בתורה: "ולא יהיה כקרח וכעדתו". התלמידים הבינו שפירוש הפסוק הוא שלעולם לא תהיה עוד מחלוקת חריפה כמו זו של קורח ומשה רבינו, לכן הם לא יכלו להבין כיצד נקלע המלבי"ם לסבך של כזה מחלוקת קשה. הוא הסביר להם שכוונת הפסוק שם שונה - התורה אומרת לנו שהמחלוקת של קורח כנגד משה רבינו הייתה המחלוקת היחידה בהיסטוריה שבה צד אחד טעה לחלוטין, ואילו השני היה נקי לחלוטין מכל אשמה. טענותיהם של קורח ועדתו היו שגויות לגמרי, והאשמה במחלוקת הייתה מוטלת אך ורק עליהם. משה לעומתם נהג בדרך נכונה ביותר, והצדק היה אך ורק עמו. כשהתורה אומרת שלא תהיה עוד מחלוקת כמו מחלוקת קורח ועדתו, היא קובעת שבכל מחלוקת אחרת לא ייתכן שאחד הצדדים צודק לחלוטין והשני טועה לחלוטין. המלבי"ם בענוותו הגדולה, הודה בכך וקיבל על עצמו אחריות מסוימת על המחלוקת שהתפתחה סביבו. הסברו של המלבי"ם מלמד אותנו שכל מי שחושב שהוא צודק לחלוטין במחלוקת בה הוא נתון, טועה, כיון שהתורה מעידה שלא ייתכן מצב כזה.

הבנה זו מחייבת את כל מי שמוצא את עצמו בתוך מחלוקת, לקבל על עצמו אחריות על חלקו בהתפתחותה. ומי שיעשה זאת, יוכל לגלות בקלות רבה יותר מהי טעותו ולהתמקד בה במקום בטעותו של יריבו. ועל ידי כך להכיר בחובתו לתקן את שגיאתו, ולא להתעסק כל הזמן בחובתו של ה"אויב". מי שנוהג כך צועד בדרכו של משה רבינו שניסה להשלים עם דתן ואבירם.

סביר מאוד שכל אדם ייקלע בחייו למחלוקת זו או אחרת. כאשר דבר כזה קורה, עליו להגיע להחלטה חשובה: אם לבחור להמשיך בהתנהגותו הנוכחית ולהתעקש שלא למצוא בה כל פגם ורבב, או להכניע את גאוותו, את שאיפתו "לנצח", ולהגיע לפשרה. אם ינהג על פי האפשרות השניה, הוא הולך בדרכי משה רבינו – משה ניסה להתקרב ולהשלים עם דתן ואבירם למרות העובדה שהם טעו לחלוטין ולא צדקו כלל. ואם כך, על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים לנהוג כך – בכל המחלוקות האחרות שאינן חד משמעיות כמחלוקת קורח ועדתו, כששני הצדדים אחראים במידה מסוימת לקיומן. עיקרון זה אינו מתייחס אך ורק למחלוקות גדולות, אלא גם לחילוקי דעות מצויים בין איש לאשתו, מריבות קטנות בין חברים לספסל הלימודים, עמיתים בעבודה וכדו'. כאשר אדם מסרב לעשות מעשה במצבים כאלה, הצלחתו מסתכמת אך ורק בהתמשכותה והתעצמותה של אש המחלוקת. אולם אם ילמד ממשה רבינו וילך בדרכו, הוא בע"ה יצליח להביא שלום עליו ועל כל ישראל.