הבנת הקשר בין הספירה בין פסח לשבועות לבין מנחת העומר, יכולה לחשוף מימד חדש לגמרי בעבודתינו!

פרשת אמור מתארת את המצוות הקשורות בקרבן העומר. אנו מצווים ביום השני של פסח להקריב בבית המקדש קרבן מנחה העשוי מקמח שעורים, ומנקודה זו ואילך - לספור ארבעים ותשע יום – עד ערב שבועות.

רבי יוסף סלנט זצ"ל בספרו 'באר יוסף' על הפרשה, שואל על עניין העומר מספר שאלות. מנחת העומר הכילה נפח זהה לכל שאר קרבנות המנחה – עשירית האיפה, שזו יחידת מידה המכילה נפח של כ-43 ביצים ממוצעות. למרות זאת, בשאר כל המנחות התורה מכנה את הכמות: "עשירית האיפה", ורק במנחה זו, התורה מכנה את הנפח בשם 'עומר'. מהי המשמעות של החלפת הכינוי הזו?

שנית, הוא מביא את דברי ה'ספר החינוך' (מצוה ש"ו) שכותב שמטרת ספירת העומר היא לספור לקראת זמן מתן תורה – חג השבועות. אנו סופרים על מנת לבטא בכך את ציפייתנו לקראת יום גדול זה. רבי יוסף סלנט מעיר, שהסבר זה לא כתוב ולא מרומז בתורה, וגם לא בנוסח הספירה שאנו סופרים: 'היום כך וכך ימים בעומר'. קשה לראות קשר מהותי בין מנחת העומר לבין מתן תורה, ולכאורה נראה שישנם 49 יום ממנחת העומר ועד למתן תורה, ולכן אנו סופרים מאז ועד שבועות. האם אכן קיים קשר כזה, בין שני תאריכים אלה, הנראים לכאורה כלל לא קשורים זה בזה?

יש קשר הדוק בין מנחת העומר לבין המן שירד במדבר

הרב משיב על שאלתו הראשונה ואומר, שיש מקום נוסף בו משתמשת התורה במילה: "עומר", והוא בקשר למן. בפרשת בשלח כותבת התורה את ציווי ה' לעם ישראל לאסוף את המן, בכמות של: "עומר לגולגולת" (שמות ט"ז ט"ז). המדרש גם מקשר בין מנחת העומר לבין המן, ואומר שבמנחה זו הודה עם ישראל לקב"ה על המן אותו קיבלו במדבר. הרב סלנט מסביר שבזמן היותם במדבר, לא נדרשו היהודים להשקיע כל מאמץ על מנת להשיג את מחייתם. המן הגיע אליהם הישר משמיים בלא כל צורך במגע יד אדם. יתירה מזאת, גם אם היה אדם מנסה ומתאמץ להשיג כמות זו או אחרת של מן – מעולם לא עלה בידו להשיג יותר מהכמות שנקצבה לו, ובסופו של דבר הוא קיבל בדיוק את הכמות אותה היה צריך. כיוון שפרנסתם הייתה מסופקת להם משמים, יכלו היהודים להשקיע את כל זמנם וכוחם - עבור לימוד התורה ועבודת ה'.

אבל, כאשר נכנסו לארץ ישראל – הפסיק המן לרדת מן השמים, והם נדרשו להתחיל לדאוג לפרנסתם, על ידי מאמץ אקטיבי מצידם. שינוי זה בחייהם הביא עמו סכנה חדשה: כאשר אדם רואה כיצד עשר אצבעותיו הן המביאות לו את מזונו, יש בכך סיכון לרמת בטחונו בקב"ה – האדם עלול לזקוף את ההצלחה לעבודתו הקשה, ולשכוח שהכל בא במתנה משמיים, שאמנם האדם חורש וזורע אבל זה רק תנאי, מי שבאמת גורם לחיטה לצמוח הוא הקב"ה. על מנת שלא נשכח את זה, ציוותה התורה על קרבן העומר, שהיא ראשית התבואה החדשה בעונה, ואותה אנו מקריבים לקב"ה, ומבטאים בכך את הכרתנו ואמונתנו הברורה שה' הוא מקור מחייתנו - ולא ההשתדלות שאנו עושים, שהיא רק תנאי כדי לקבל את השפע. על ידי שימוש באותה מידת נפח, קישרה התורה בין המן ובין מנחת העומר, ולמעשה הדגישה שעל פי האמת, אין שום הבדל בין הדרך בה קיבלנו את מזוננו במדבר, לעומת הדרך שהתחילה אחר כך, בארץ ישראל. בדיוק כשם שהקב"ה סיפק צרכנו במדבר, כך הוא משפיע עלינו את מקור פרנסתנו, גם כאשר הסתיימה תקופה ניסית זו. ההבדל היחיד הוא בכך שכעת אין לנו עוד את הזכות לראות במו עינינו ניסים גלויים, ולכן עלינו להשקיע כוחות ולהשתדל עבור פרנסתנו.

ה"באר יוסף" מוסיף ונותן קישור יפה נוסף בין המן ובין העומר. הוא מביא את הגמרא במסכת קידושין (דף ל"ח א'), האומרת שהמן הפסיק לרדת כאשר נפטר משה רבנו (בז' באדר), אולם העם המשיך לאכול משיירי המן עד שהם נכנסו לארץ, ביום ט"ז בניסן. זהו בדיוק התאריך בו מביאים את קרבן העומר! וכך, מידי שנה, אנו מתחילים בספירת העומר ביום בו הפסיק המן לרדת, זהו לימוד עבורנו מידי שנה בשנה, שפרנסה שהיא בגדר של עומר – מתוך השתדלות, מהווה למעשה המשך ישיר לזו הניסית – למן מִן השמיים.

ההשתדלות היא רק תנאי לקבל את הברכה.

הרב ממשיך הלאה להעמיק ולהסביר את הקשר בין העומר ובין שבועות. עד כה ראינו כיצד העומר מלמדנו שפרנסתנו מגיעה אך ורק מה'. אולם ידיעה זו אינה מספקת - עלינו גם להכיר בכך שפרנסה ברווח אינה מטרה בפני עצמה, אלא גם לה יש תפקיד גדול הרבה יותר – להביא אותנו למנוחת הנפש, אשר על ידה נוכל להשקיע בעבודת ה' ובלימוד התורה ללא כל טרדות ודאגות מחיה. על כן קישרה התורה את ספירת העומר לשבועות, חג מתן תורה, כדי ללמדנו את מטרתה של הפרנסה אותה מספק לנו הקב"ה – להביאנו לקראת מתן תורה, לאפשר לנו ללמוד תורה ולחיות חיי תורה. במשך ארבעים ותשעה ימים אנו סופרים את ספירת העומר, ובכך מחדירים בתוכנו את ההכרה בכך שה' הוא מקור המחיה היחיד בחיינו, ולמעלה מזאת, שמטרתו בכל זאת היא אך ורק לאפשר לנו להתקרב אליו עוד ועוד על ידי לימוד התורה וקיום מצוותיה.

עם ישראל למד לקח חשוב מהמן שירד להם במדבר. בתקופתו של הנביא ירמיהו היה מצב בעם, בו העמידו את העבודה וההשתדלות בחשיבות עליונה יותר מלימוד התורה. ירמיהו הוכיח אותם על כך, אך הם טענו שאין ברירה, הם חייבים לעבוד למחייתם כדי לשרוד ולחיות. ירמיהו בתגובה הביא מבית המקדש את הצנצנת של המן, שהייתה גנוזה בו (רש"י, שמות ט"ז, ל"ב). בכך הוא הזכיר להם שלקב"ה ישנן דרכים רבות כיצד לספק לאדם את פרנסתו, והאדם חייב להכיר בכך שאין כל טעם להתמקד בחיפוש אחר הפרנסה אם היא מתנגשת עם ההתפתחות הרוחנית.

כיום, כבר אין לנו את הזכות לראות את צנצנת המן ולקבל את ההתעוררות והלקח שהיא מלמדת, אולם עדיין נותרה בידינו מצות ספירת העומר – המהווה תזכורת קבועה לכך שאין כל תועלת בהשקעת מאמצים מעבר לגבולות ההשתדלות הנצרכת, שהרי בסופו של דבר ה' הוא היחיד המספק את כל צרכינו. ולמעלה מזאת, ספירת העומר מזכירה לנו שוב ושוב שהמטרה עבורה אנו מקבלים את צרכינו הגשמיים היא על מנת שנוכל להתמקד בעבודה העיקרית – לעלות ולהתקרב אל ה'. על זו הדרך מסביר הרמב"ן שכל שפע הברכות המובטחות בפרשת "והיה אם שמוע", אם ישמרו ישראל את התורה – הן אינן השכר האמיתי. אלא השכר הניתן לנו מה' הוא סיפוק צרכי מחייתנו ברווח על מנת שנוכל להמשיך להתמקד בחיי נצח, כיוון שהשכר האמיתי על קיום מצוות – הוא האפשרות לקיים עוד מצוות.

היישום למעשה של לימודים אלה הוא שונה וייחודי לכל אחד ואחד, אין מידה קבועה של זמן והשקעה אותם צריך האדם להשקיע בפרנסה, בלימוד ובהשקעה בעניינים רוחניים אחרים. אולם, בתקופה זו של ספירת העומר כדאי לכל אדם לבדוק את עצמו ולעשות חשבון הנפש – כמה הוא משקיע בגשמיות לעומת חיי הנצח? האם הוא דואג לפרנסתו יותר מהנצרך? ובזמנו הפנוי, האם הוא משקיע ברוחניות, או שמא מחפש מה אפשר להוסיף בחיי העולם הזה? אם יענה האדם לעצמו בכנות על שאלות אלה, ויבדוק שאכן הוא חי בצורה הנכונה – יוכל הוא להפנים את מה שבא העומר ללמדנו.

מי ייתן וכולנו נזכה להרוויח את לחמנו ומחייתנו ללא קושי, וכך נזכה לשפע של אפשרויות לגדול, להתעצם, ולהתקרב עוד אל ה' .