לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




תולדות(בראשית כה:יט-כח:ט)

האומץ להתמיד

יש בקורות חייו של יצחק פרשייה משונה, שמשתקף בה חלק נכבד מתולדות עם ישראל. כמו אברהם אביו נאלץ יצחק בשל רעב ללכת לגרר שבארץ פלשתים. שם, כמו אברהם בזמנו, הוא חושש שיהרגוהו כדי לקחת את אשתו היפה להרמון המלך. גם המשך הסיפור דומה אצל יצחק ואצל אברהם. הזוג מציג עצמו כאח ואחות. התרמית מתגלה. אבימלך כועס, הסברים ניתנים, העניין מיושב. פרק כ"ו בספר בראשית, בפרשתנו, נראה כמעט כשכפול של פרק כ', בדור שלפניו.

לאחר כל אחת משתי התקריות אבימלך מבטיח לאבות ביטחון. לאברהם הוא אומר "הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ, בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב" (כ, טו). על אודות יצחק הוא מצווה את עמו, "הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת" (כו, יא). אולם בשני המקרים מתעוררות בעיות. בפרק כ"א בבראשית מסופר על ריב שפרץ סביב באר שאברהם חפר: "וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ" (כא, כה). השניים כורתים ברית. ובכל זאת בימי יצחק שבים החיכוכים סביב הבארות:

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד, וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים. וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר.

וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק, "לֵךְ מֵעִמָּנוּ, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד".

וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם. וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.

וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר "לָנוּ הַמָּיִם", וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ. וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר "כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ" (כו, יב-כב).

שלושה היבטים בקטע זה ראויים לבחינה מיוחדת. ראשון: הרמז שניתן לנו כאן על נקודת המפנה העתידית בקורותיהם של בני ישראל במצרים. אבימלך אומר, "כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד". אותו שורש, באותו עניין, בא בפי פרעה: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א', ט-י). בכך מרמזת פרשייתנו להולדת אחת הקטלניות מכל התופעות האנושיות: האנטישמיות.

במובנים מסוימים, האנטישמיות היא ייחודית. היא, כדברי רוברט ויסטריך, "השנאה העתיקה בעולם".1 אין עוד דעה קדומה שהחזיקה מעמד שנים רבות כל כך, או פשטה ולבשה צורות בעקשנות כזו, או יצרה כה הרבה מיתוסים שטניים, או גרמה לתוצאות כה נוראות. אבל במובנים אחרים האנטישמיות אינה ייחודית, וחקירתם של מובנים אלה, המסייעת להבנת התופעה, היא מחובתנו.

ואכן, אחד הספרים הטובים ביותר על האנטישמיות הוא ספר שהאנטישמיות אינה נושאו הבלעדי, אלא הוא חוקר תופעות דומות בהקשרים אחרים. זהו ספרה של איימי צ'ואה 'עולם בלהבות'.2 היא טוענת בו שכל מיעוט מצליח ובולט מעורר רגשי קנאה העלולים להיתרגם לשנאה ולאלימות. כל שלושת התנאים הכרחיים: הקבוצה השנואה צריכה להיות בולטת, כי אחרת לא יבדילוה מן היתר; מצליחה, כי אחרת לא יקנאו בה; ומיעוט, כי אחרת לא יתקפוה.

כל שלושת התנאים התקיימו במקרהו של יצחק. הוא היה מיעוט: משפחה אחת בסביבה פלשתית הומוגנית. הוא היה בולט: שונה במוצאו ובאמונתו. הוא היה מצליח: היו לו כאמור "מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה" – ואכן, "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים". שלושת חומרי הגלם שמהם מיוצרות איבה ושנאה.

אך לא רק הם. מבט נוקב אחר על התנאים המצמיחים אנטישמיות הציעה חנה ארנדט בספרה 'יסודות הטוטליטריות'.3 היא טענה בו כי העוינות כלפי היהודים נעשית מסוכנת לא כשהיהודים חזקים, אלא דווקא כשהם חלשים. לכאורה, ההפך הוא הנכון. קו מחשבה אחד עובר מהפלשתים בימי יצחק ופרעה בימי שעבוד בני ישראל עד עלילת "הפרוטוקולים של זקני ציון" משלהי המאה הי"ט הרווחת גם בימינו:4 היהודים חזקים ועצומים. הם שולטים במשאבים. הם מאיימים. צריך להיפטר מהם. ובכל זאת, אומרת ארנדט, ההיסטוריה מלמדת כי האנטישמיות משתוללת לאחר שהיהודים מאבדים את כוחם:

עם עלות היטלר לשלטון כבר היו הבנקים בגרמניה "יודנריין" כמעט לגמרי (זה התחום שיהודים החזיקו בו בעמדות מפתח במשך יותר ממאה שנה), ויהדות גרמניה בכללה, לאחר עלייה מתמדת במעמדה החברתי ובהיקפה המספרי, הייתה בתהליך שקיעה כה מהיר, שסטטיסטיקאים צפו כי תיעלם בתוך עשורים אחדים.

הדבר נכון לגבי רוב רובן של ארצות אירופה המערבית. פרשת דריפוס התפוצצה לאו דווקא בתקופה האימפריה השנייה, שבה הייתה יהדות צרפת מצויה בפסגת שגשוגה והשפעתה, אלא בימי הרפובליקה השלישית, כאשר היהודים נעלמו כמעט כליל מעמדות חשובות.5

האנטישמיות היא תופעה מורכבת המשנה תדיר את צורתה מפני שעליה להכיל בכפיפה אחת שתי אמונות סותרות: שהיהודים חזקים מאוד ועל כן יש לפחד מהם – ושהיהודים חלשים כל כך שאפשר לתקוף אותם בלי פחד. כך קורה, למשל, שאף כי התקשורת במערב כמעט כולה מפגינה עוינות בוטה כלפי ישראל, אנשים שמכל בחינה אחרת הם אינטליגנטיים טוענים שהתקשורת במערב נשלטת בידי יהודים תומכי ישראל. לכאורה, אדם רציונלי, הפועל על פי השכל וההיגיון, אינו יכול להאמין בשני הדברים גם יחד. היהודים חזקים וגם חלשים? שולטים בתקשורת המשמיצה אותם? אבל רגשות אינם רציונליים. עושים להם רציונליזציה, כלומר מדביקים להם בדיעבד צידוק שכלי – אך זה דבר אחר לגמרי.

ארנדט מתמצתת את עמדתה במונח מהדהד, הקושר את הניתוח שלה עם זה של איימי צ'ואה: האנטישמיות צומחת, לדבריה, כאשר ליהודים יש "עושר ללא כוח".6 זה בדיוק היה מצבו של יצחק בין הפלשתים.

היבט נוסף של פרשת יצחק והבארות מהדהד אף הוא לאורך ההיסטוריה: ההרסנות העצמית של השנאה. הפלשתים לא ביקשו מיצחק שיחלוק איתם את מימיו. הם לא ביקשו ללמוד ממנו איך הוא ואביו גילו מקורות מים שהם, תושבי האזור, לא הצליחו לגלות. הם אפילו לא ביקשו ממנו בפשטות ללכת משם. הם סתמו את הבארות "וַיְמַלְאוּם עָפָר". המעשה הזיק להם עוד יותר ממה שהזיק ליצחק. הוא גזל מהם מקור מים שעתיד היה ליפול לידיהם כאשר, ככלות הרעב, ישוב יצחק למקומו.

יותר משפוגעת השנאה בשנוא, היא פוגעת בשונא. גם מבחינה זו מקרה יצחק והפלשתים מַטרים את שעתיד היה לקרות לבני ישראל במצרים. לנוכח מכת ארבה אמרו עבדי פרעה לאדונם: "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ? שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם. הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?" (שמות י', ז). במילים אחרות: אתה חושב שאתה פוגע בבני ישראל, אבל עוד יותר מכך אתה פוגע בארצנו.

האהבה והשנאה – כל אחת מהן, כדברי רבי שמעון בר יוחאי, "מקלקלת את השורה".7 הן אי-רציונליוֹת. הן גורמות לנו לעשות דברים שאחרת לא היינו עושים. במזרח התיכון של היום, כמו במקומות ובזמנים אחרים רבים כל כך, אלה החורשים הרס על אויביהם מגלים כי גרמו נזק רב לעמם ולאינטרסים שלהם.

והיבט שלישי ואחרון: תגובתו של יצחק. זאת התגובה הנכונה, כאז כן היום. הוא נפל וקם, נפל וקם. בארו נסתמה, והוא חפר אחרת. זו ספגה מתקפה – הוא חפר שלישית. הוא שב וניסה, שב וניסה, עד שלבסוף מצא מים ומצא שלווה. כמה הולם הוא שהעיר הנושאת את שם בארו השלישית של יצחק, רחובות, היא ביתם של מכון ויצמן למדע, של הפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית, ושל בית החולים קפלן. ישראל בלקינד, ממייסדיה של מושבה זו ב-1890, קרא לה רחובות על שם הפסוק בפרשתנו: "וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, וַיֹּאמֶר: כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ".

יצחק הוא הפחות מקורי בין האבות. אין בחייו דרמה כשל אברהם או מאבקים כשל יעקב. בפרשת הבארות אנו רואים שהוא עצמו לא ניסה להיות מקורי. הכתוב משדר אהדה לגישתו זו: יצחק שב וחפר "אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו". דרכו של בן לבנות את זהותו האישית באמצעות היבדלות מאביו. לעשות דברים אחרת, או לכל הפחות לתת להם שם חדש. לא כן יצחק. הוא שמח להיות חוליה בשלשלת הדורות, ממשיכו הנאמן של מה שהתחיל אביו. יצחק מייצג את אמונת ההתמדה, את האומץ שבהמשכיות. הוא היה הילד העברי הראשון, והוא מגלם את האתגר הגדול ביותר של כל ילד עברי: להמשיך את המסע שאבותינו החלו, ולא לסטות מן הדרך, פן יבוא המסע אל קצו לפני שהגיע אל היעד. בזכות גישתו זו הצליח יצחק להשיג את החמקמק ביעדים, את השלום: כי הוא לא נכנע. כשניסיון אחד כשל, הוא התחיל מחדש. זו דרכם של הישגים גדולים: קב אחד של מקוריות, תשעה קבים של התמדה.

מרגש בעיניי שיצחק, שחווה ניסיונות רבים וקשים, מהעקדה בצעירותו עד היריבות האיומה בין בניו בהיותו זקן ועיוור, נושא בשמו את הצחוק. אולי מכוון שם זה, שה' נתן ליצחק עוד בטרם נולד, למה שמכוון משורר תהילים באומרו "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה – בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (קכו, ה). אמונה פירושה בין היתר האומץ להתמיד למרות כל המכשולים וכל הדמעות, אף פעם לא לוותר, אף פעם לא להשלים עם תבוסה. כי בקצה המצָר של המריבות, הקנאה והשנאה נמצא המרחביה; ולמי שלא נכנע לאנשי העסק, העושק והשטנה מחכה בַּסוף רחובות; וכחלוף היגונים מגיע הצחוק: שלוותו של מי שצלח את הסערות והגיע אל היעד.


1Robert S. Wistrich, Anti-Semitism: The Longest Hatred, New York: Schocken, 1991.
2Amy Chua, World on Fire: How Exporting Free Market Democracy Breeds Ethnic Hatred and Global Instability, New York: Anchor Books, 2004.
3חנה ארנדט, יסודות הטוטליטריות, מאנגלית: עדית זרטל, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010.
4על הפרוטוקולים של זקני ציון, זיוף של המשטרה החשאית של משטר הצאר שטען לקונספירציה יהודית בינלאומית לשלטון בעולם, ראו נורמן כהן, הכשר לרצח עם: תולדות ה"פרוטוקולים של זקני ציון", מאנגלית: מירי אליאב, תל-אביב: עם עובד, 1972; הדסה בן-עתו, השקר מסרב למות: מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון, תל-אביב: דביר, תשנ"ח.
5ארנדט, יסודות הטוטליטריות, עמ' 53.
6שם.
7בראשית רבה נה, ח.

7/11/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub