לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




נח(בראשית ו:ט-יא:לב)

דרמה בארבע מערכות

פרשות בראשית ונח מספרות את קורות האנושות עד קריאתו של האלוהים לאברהם; עד ראשיתם של היחסים המיוחדים בין האל לבין אדם נבחר אחד וצאצאיו. לאורך שתי פרשיות אלו, הכוללות את אחד-עשר הפרקים הראשונים של ספר בראשית, התורה מבליטה ארבעה סיפורים: אדם וחוה, קין והבל, נוח ודור המבול, ומגדל בבל. בכל אחד מן הסיפורים הללו אלוהים בא במגע עם האנושות. כל אחד מהם מבטא שלב חדש בהבשלתו של המין האנושי. אם נתחקה אחר המהלך המתגלם בצירופם נגלה שסיפורים אלה אינם רק דיווח כרונולוגי, אלא יש בהם קו סיפורי של התפתחות רוחנית ומוסרית. זוהי דרמה פילוסופית בארבע מערכות.

המערכה הראשונה מתרחשת בגן עדן: אדם, חוה והפרי האסור. אדם וחוה אכלו מן הפרי – וגילו לראשונה את מושג האשמה. אלוהים שואל אותם מה עשו.

וַיֹּאמֶר, "מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה? הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָ?"

וַיֹּאמֶר הָאָדָם: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי – הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל".

וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים לָאִשָּׁה, "מַה זֹּאת עָשִׂית?"

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל" (בראשית ג, יא-יג).

בעמדם לנוכח הכישלון הגדול, האיש מאשים את האישה והאישה מאשימה את הנחש. שניהם מתכחשים לאחריות האישית. זה לא אני, הם אומרים. זו לא אשמתי. כאן נולדה מה שאנחנו מכנים היום תרבות הקורבן.

המערכה השנייה בדרמה היא סיפורם של קין והבל. שניהם מביאים מנחה. מנחתו של הבל מתקבלת, מנחתו של קין נדחית – ובסיבות לכך דנו בשיחתנו בשבוע שעבר. בחמת זעמו רוצח קין את הבל. וכאן מגיעים שוב חילופי דברים בין יצור אנושי לבין אלוהים:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן, "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?"

וַיֹּאמֶר, "לֹא יָדַעְתִּי. הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?"

וַיֹּאמֶר, "מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (ד, ט-י).

גם הפעם הנושא הוא אחריות, אבל אחריות מסוג אחר. קין איננו מתכחש לאחריותו האישית. הוא איננו אומר "זה לא אני". קין מתכחש לאחריותו המוסרית. "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" הוא שואל בהיתממות. אני לא אחראי לביטחונו של אחי. כן, הרגתי אותו. למה לא? הרי כך התחשק לי. קין עוד לא למד את ההבדל בין "אני יכול" לבין "אני רשאי".

במערכה השלישית אנו מגיעים לנוח. בעלוֹתו על במת הסיפור ועל במת ההיסטוריה מעורר נוח תקוות גדולות: "זֶה יְנַחֲמֵנוּ", אומר אביו למך כשהוא מעניק לו את שמו. נוח נועד לגאול את האדם מכישלונו, להביא נחמה לאדמה "אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (ה, כט). ובכל זאת, אף על פי שנוח הוא "צַדִּיק תָּמִים" (ו, ט), הוא איננו גיבור. נוח אינו מציל את האנושות. הוא מציל רק את עצמו, את משפחתו ואת בעלי החיים שהוא לוקח איתו לתיבה. בספר הזוהר מושווה נוח, שלא בטובתו, עם משה: משה התפלל למען בני דורו החוטאים, נוח לא. באחרית המערכה, הימנעותו של נוח מנטילת אחריות כלפי הזולת מתנקמת בו: הוא מתבוסס באוהלו שיכור ועירום. בלשון המדרש, נוח "נתחלל ונעשה חולין":1 חילל את עצמו וחֻלל. אי אפשר להיות שורד יחיד ועדיין לשרוד. "אני את נפשי הצלתי" איננו רעיון יהודי. חובתנו לעשות כל שלאל ידנו כדי להציל אחרים ולא רק את עצמנו. נוח נכשל במבחן האחריות הקולקטיבית.

המערכה הרביעית היא סיפורו החידתי של מגדל בבל. חטאם של בוניו אינו ברור, אבל רומזות לו שתי מילות מפתח בסיפור. הביטוי "כָּל הָאָרֶץ" ממסגר את הסיפור: הוא אמור בתחילתו ובסופו, וגם שוזר אותו לאורכו (יא, פסוקים א, ד, ח, ט). בתווך בולט שימוש נמרץ בשורת מילים שצלילן דומה: שָׁם, שֵׁם, שָׁמַיִם. ואכן, סיפור מגדל בבל הוא סיפור על היחסים בין השמיים והארץ – אותן שתיים האמורות בפסוק הפותח את התורה, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". וכידוע, "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, קטז), ואין לערבב בין התחומים. הניסיון לבנות מגדל "וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" הוא ניסיונם של בני אדם להיות כאלוהים.

לכאורה, סיפור זה אינו קשור לשאלת האחריות, ומוקדו שונה מזה של שלושת הסיפורים הקודמים. אבל אין זה מקרה שהמילה "אחריות" נגזרת מן המילה "אחֵר". אחריות היא הכרה בקיומם של אחרים שיש להם זכות טענה בדבר התנהגותנו, ושאנו מחויבים לתת דין וחשבון בפניהם או על אודותיהם. כך גם המקבילה האנגלית responsibility, שנגזרה מ-response, מַעֲנֶה. האחריות היא תמיד היענוּת למשהו אחר או למישהו אחר. ביהדות, פירושה הוא קודם כול היענות למצוות אלוהים. בניסיונם להגיע לשמיים, בוני המגדל בעצם אמרו: אנחנו נירש את מקומו של אלוהים. לא ניענה לחוקיו ולא נכבד את גבולותיו ולא נקבל את אֲחֵרוּתוֹ המוחלטת. נברא לנו סביבה שבה שולטים אנחנו, לא הוא. סביבה שבה העצמי יבוא במקום האחר. מגדל בבל הוא אם כן כישלונה של האחריות האונטולוגית: הרעיון שאנו חייבים דין וחשבון למשהו או מישהו מלבדנו, לקריאתה של ישות שמעבר לנו.

פרשות בראשית-נח הן דרמה הדוקה, בארבע מערכות, על אחריות ועל התפתחות מוסרית. דרמה המציגה את שלבי הבשלתה של האנושות, המקבילים לשלבי ההתפתחות של הילד. הדבר הראשון שאנו לומדים בילדותנו הוא שמעשינו נמצאים בשליטתנו (אחריות אישית). בשלב הבא אנחנו תופסים שלא כל דבר שאפשר לעשות הוא גם דבר שמותר לעשות (אחריות מוסרית). השלב השלישי הוא ההבנה כי יש לנו חובות לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי כל מי שלמעשינו יכולה להיות השפעה עליו (אחריות קולקטיבית). ולבסוף אנחנו מתוודעים לכך שהמוסר איננו רק מוסכמה אנושית, אלא הוא מעוגן בעצם המבנה של הקיום. יש אדון לעולם, יש אם כן סמכות העומדת מעלינו, ואנו ממלאים את אחריותנו כלפיה על ידי התנהגות מוסרית (אחריות אונטולוגית).

זוהי גם הפסיכולוגיה ההתפתחותית, כפי שלמדנו להכירה בזכות מחקריהם של ז'אן פיאז'ה, אריק אריקסון, לורנס קולברג ואברהם מאסלו. לפנינו ביטוי מרשים לדייקנותה של התורה ולעמקנותה. זהו הטקסט הקדום ביותר, ועד היום גם הגדול ביותר, על אודות המצב האנושי ועל אופן צמיחתו המוסרית של האדם מהיצרים אל המצפון, מהיותו "עפר הארץ" לתפקודו כפועֵל מוסרי אחראִי שהתורה מכתירה כ"צלם אלוהים".


1בראשית רבה לו, ג.

9/10/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) יהודה שפירא, 12/10/2018 12:30

נוח צדיק תמים בדורותיו

לכבוד הרב המאמר על נוח מיוחד וחשוב. שאלה: אם נחיתותו של נוח מאברהם קשורה לאי התייחסו של נוח לקולקטיב היכן כתוב או נרמז בפרשה שהקולקטיב היה ראוי לכך? שבת שלום יהודה

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub