הפסוק הראשון בספר דברים נשמע פרוזאי. "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב". אין במילים הללו רמז לדרמה. אבל חז"ל מצאו בהן דרמה שיכולה לשנות את חיינו.

המוזר בפסוק הוא שם המקום האחרון הנזכר בו: דִי-זהב. מהו ואיפה הוא? הוא לא נזכר עד כה בתורה, ולא יוזכר עוד מכאן ועד סוף התנ"ך. אבל זה שם מטריד. מובנו, לכאורה, הוא "מספיק זהב". על זהב כבר שמענו. מן המתכת הזו נעשה העגל כשמשה עלה לקבל את התורה. זהו אחד החטאים החמורים ביותר שנעשו בשנות הנדודים. שמא אזכורו המסתורי של המקום קשור לכך? חכמינו הבינו שכן:

משה הטיח דברים כלפי מעלה... דבי רבי ינאי אמרי מהכא [=תלמידי רבי ינאי לומדים זאת מכאן]: "וְדִי זָהָב". מאי [-מהן] ודי זהב? אמרי דבי ר' ינאי, כך אמר משה לפני הקב"ה: "רִבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די – הוא גרם שעשו את העגל". ... אמר רבי חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן, משל לאדם אחד שהיה לו בן; הרחיצוֹ וסָכוֹ והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות; מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?[1]

זו קריאה חדשה ומסעירה של סיפור העגל. משה מצטייר כאן כסנגורם התקיף של ישראל. כן, הוא מודה, בני ישראל חטאו. אבל אתה, ה', סיפקת להם את ההזדמנות ואת הפיתוי. אלמלא היה להם זהב במדבר, הם לא יכלו לעשות את העגל. וחוץ מזה, מניין היה להם זהב? מסיבה אחת ויחידה: כי הם שמעו בקולך. אמרת להם כשיצאו ממצרים, "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות יא, ב). אל תאשים אותם, אם כך. במקום זאת, אנא סלח להם.

זהו מדרש נפלא בזכות עצמו. הוא מתאר את מה שחז"ל כינו "חוצפה כלפי שמיא".[2] אך מדוע בחרו חכמינו דווקא בפסוק שלנו כדי להוכיח שמשה הטיח דברים כלפי מעלה? הרי הדברים מפורשים בתורה. סיפור עגל הזהב מופיע בהרחבה בפרקים לב-לד בספר שמות. התורה מתארת שם כמה נועז היה משה בתפילותיו. כבר כאשר סיפר לו ה', והוא עוד על ההר, מה עשה העם, הוא הגיב מיד במילים "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה? לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, 'בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה'?" (שמות לב, יא-יב). זוהי תעוזה! משה אומר לה' שבלי קשר למה שהעם עשה, שמו הטוב של ה' ייפגע אם ייוודע בעמים שהוא הוציא את בני ישראל לא לחירות אלא למוות במדבר.

אחר כך, משירד מהר סיני וראה מה עשה העם, עשה משה את הנועז בכל מעשיו. הוא שבר את הלוחות שנכתבו באצבע אלוהים. והחוצפה לא תמה בזאת. משה חזר להר ואמר לה', "אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם – וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שם, לא-לב). אלה הם דברים חסרי תקדים. אלה צריכים היו להיות פסוקי הסמך של חז"ל להוכחת תעוזתו של משה כלפי ה' בסנגוריה על עמו. מדוע נתלו דווקא באזכור חידתי ונידח של שם-מקום בתחילת ספר דברים, תוך הוצאת דברים מידי פשוטם?[3]

נראה לי שהתשובה קשורה למיקומו של הפסוק בראש ספר דברים. לאורך החומש הזה משה מבקר את בני ישראל ללא רחם: "לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'... מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה' מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם" (דברים ט, ז; כד). הוא מותח ביקורת על עבָרם – ואפילו על עתידם: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה: הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה', וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי" (לא, כז). גם הקללות בספר דברים, שנוסחו בידי משה עצמו,[4] חמורות מאלו שבפרשיית הקללות שבחומש ויקרא (פרק כו), ואין בהן שמץ נחמה.

קל למתוח ביקורת, אך קשה לשמוע אותה. נוח יותר לסתום את האוזניים, או להדוף את הביקורת אל עבר המבקר ("הוא מאשים אותנו? שיאשים את עצמו. הרי הוא מופקד עלינו!"). מה יעשה מנהיג כדי שהביקורת שלו על מונהגיו תישמע? הציבור צריך לדעת בלי צל של ספק שהמנהיג מוכן תמיד להגן עליו. עליו לדעת שלמנהיג אכפת ממנו, שהוא רוצה בשבילו את הטוב ביותר, ושהוא מוכן אפילו ליטול סיכון אישי למענו. רק כשהציבור בטוח שהמנהיג רוצה בטובתו הוא כורה אוזן לדברי הביקורת שלו.

לכן בחרו תלמידי רבי ינאי להוכיח שמשה הטיח דברים בקב"ה דווקא על סמך אזכור די-זהב בפתח ספר דברים. איך יכול משה להיות ביקורתי כל כך כלפי עם ישראל בחודש האחרון של חייו, בנאומי ספר דברים? כי שומעיו ידעו שמשה הגן עליהם ועל הוריהם בתחינותיו למענם, שהוא הסתכן והטיח בקב"ה שאלות קשות, שהוא דחה את הצעתו של ה' לנטוש את עם ישראל ולהקים ממנו, ממשה, עַם חדש – בקיצור, שכל חייו כמנהיג הוקדשו לעשיית המיטב למען העם. כשאתם משוכנעים שאדם מסוים הוא מיטיבכם המושבע, אתם מקשיבים גם לדברי הביקורת שלו עליכם.

אחד מגיבוריי ההיסטוריים הוא רבי לוי יצחק מברדיטשב, הרב החסידי בן המאה ה-18 שכונה "סנגורם של ישראל". משלל הסיפורים על השתדלותו אצל הקב"ה למען עם ישראל חביב עליי אחד שאמתותו מפוקפקת. פעם ראה ר' לוי יצחק יהודי מעשן ברחוב בשבת. אמר לו, "ידידי, בטח שכחת ששבת היום". "לא", השיב האיש. "אני יודע איזה יום היום". – "אז בטח שכחת שֶבשבת אסור לעשן". – "לא, אני יודע שאסור". – "נו, אז אין ספק שדעתך הייתה מוסחת כשהדלקת את הסיגריה". – "לא ולא. הייתי מרוכז במעשה הזה". בשלב זה הרים ר' לוי יצחק את עיניו לשמיים ואמר, "ריבונו של עולם, מי כעמך ישראל! נתתי ליהודי הזה כל כך הרבה הזדמנויות לומר דבר שקר – והוא פשוט לא מסוגל!"

מנהיגיו הגדולים של עם ישראל היו מגיניו הגדולים. הם ראו את הטוב שבתוך מה שעדיין-אינו-טוב. לכן הם מצאו אוזניים קשובות כאשר דרבנו אנשים להשתנות ולצמוח. כך גם הבינו חז"ל את דמותו של משה. למשה היה העוז להשיג מחילה לאנשים שעשו את עגל הזהב.

קל לבקר וקשה לסנגר. אבל המדרש על משה מציע לנו רעיון משנה-חיים: אם רצונכם לשנות אדם, ודאו שאתם מוכנים לעזור לו כשהוא צריך את עזרתכם, להגן עליו כשהוא זקוק להגנתכם, ולראות גם את הטוב שבו. להתלונן יכול כל אחד; אך למתוח ביקורת לא כל אחד ראוי.

[1] ברכות לב ע"א.
[2] סנהדרין קה ע"א.
[3] וראו רש"י, שפירש אף הוא די-זהב בהקשר לחטא העגל, אך במגמה הפוכה – כתוכחה לעם על החטא.
[4] על פי חז"ל, במגילה לא ע"ב, את הקללות בספר ויקרא אמר משה "מפי הגבורה", ואילו את הקלות שבספר דברים אמר "מפי עצמו". כמובן, הימצאותן בתורה מלמדת שהקב"ה אשרר אותן.