"ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר טז, ג)

האופוזיציה ממשיכה גם בפרשה זו להסתער על משה. לאחר "הקרב על הבשר" בפרשת "בהעלותך", טרפוד תכניות העלייה לארץ וכיבושה בפרשת המרגלים – בפרשת "שלח" – הוגשה עוד הצעת אי אימון בהנהגת משה ואהרן. הפעם עמד בראש המתקפה, קרוב משפחתו של המנהיג. הלא הוא "קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" (במדבר טז, א).

השתלשלות הדברים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסוקי הפרשה, הינה כך: קרח קם וכל הנלווים אליו, "דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן… חמישים ומאתים נשיאי העדה… ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם: רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (שם, א-ג).

"רב לכם: הרבה יותר מדי לקחתם לעצמכם גדולה. מדוע תתנשאו? אם לקחת אתה מלכות, לא היה לך לברר לאחיך כהונה" (רש"י בשם המדרש).

.

דמותו של קרח מופיעה כאן כאדם, הנאבק נגד השחיתות בצמרת השלטון. הוא מרים את קולו נגד מינויי קרובים ומקורבים למשרות, שטובות הנאה בצידן.

סיסמת השויון

מי הוא קרח זה, שהרים את נס המרד, את דגל האזרחות הטובה?

ובכן, במסורתנו מקובל, שקרח היה אחד מגדולי דורו וממכובדיו. צדיק גם לפי הקריטריונים של התורה, המבקרת קשות את מעשהו האחרון. קרח היה משוכנע – בכל לבו – שבפועלו זה משרת הוא את עמו, כפי שלא שרתו מעולם. לדעתו, לחם למען השוויון, הצדק והיושר, בהטיחו בפני ההנהגה, "שהתרחקה מן העם", את סיסמת השוויון: "כל העדה כולם קדושים", ואם כן: "מדוע תתנשאו"?

קרח ועדתו לא פקפקו בנכונות דרכם. כה בטוחים היו, עד כי הסכימו בלא היסוס להתייצב למבחן המחתות, שהציג להם משה בשם ה'. מבחן, שאמור היה להוכיח, כי משה ואהרן לא בחרו את עצמם להנהגה, וסמכותם – מאת האלוקים באה להם:

"זאת עשו, קחו לכם מחתות… ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני ה' מחר והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש…" (שם ו-ז).

היה זה מבחן של חיים ומוות. מי שלא יזכה בו – ימות. יישרף באש הקטורת של מחתתו שלו. הם ידעו עובדה זו היטב. בכל זאת, התייצבו כולם בשעה היעודה עם המחתות בפתח אוהל מועד. אין זאת, אלא, שכל אחד האמין – בכל לבו – שאלוקים אתו.

הסוף ידוע.

את קרח ומשפחתו בלעה האדמה. והאחרים:

"ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטרת" (שם, לה).

כולם נשרפו.

המניע העמוק

הדברים זועקים להסבר. המעיין במדרשי פרשה זו ייווכח, שאין מדובר כאן בכנופיה, השוכנת מחוץ לחוק ומתנגשת בו, אלא בטובי בניו של העם. אנשים, שהיתה להם מטרה. אנשים שהאמינו בה ועמדו במבחנה עד סופם המר.

אולם, בדומה למרגלים, גם מניע התקוממותו של קרח היה חיידק זעיר וממית, ששכן בעמקי לבו. מידה רעה, שגרמה לטעותו הנוראה, ועלתה לו בחייו. כן "זכה", ששמו נותר בזיכרון העם לדראון עולם כמחרחר ריב, אבי המחלוקת לסוגיה.

מה קרה לו? איזו חולשה אנושית דירדרה אותו אל התהום?

הבדיקה תוביל אותנו אל תוצאות מאלפות. נמצא, שתחילת הלהט המהפכני שלו מקורה… בקנאה. קנאה פשוטה, שנקודה זעירה ממנה היתה טמונה בלבו של אדם חשוב ומכובד זה. הוא לא היה מודע לה, היא לא הפריעה לו לשגרת חייו. עד…

עד הרגע, שבו נתמנה אליצפן בן עוזיאל לנשיא שבט לוי בשם ה' (כמובא ברש"י בשם המדרש).

אז, נכנסה הקנאה לפעולה. אז התעוררה לחיים, והחלה להכתיב את מהלך מחשבותיו ואת מעשיו. הקנאה גזלה את מנוחת האיש, חיבלה בחופש מחשבתו ופעולתו:

"אמר קרח: אחי אבא ארבעה היו… עמרם הבכור, נטלו שני בניו גדולה. אחד מלך ואחד כהן גדול. מי ראוי ליטול את השניה, לא אני?! שאני בן יצהר, שהוא שני לעמרם? והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם" (מדרש המובא בדברי רש"י).

הוא חש כי נעשה לו עוול, כי קופח.

אלמנה ושתי בנותיה

המישרה, שלדעתו נלקחה ממנו, שלא בצדק, עוררה את הקנאה. זו הובילה אותו אל הנרגנות, וממנה גלש אל הביקורת השלילית ואל ההסתה. הנה נוסח של אחד מנאומיו באוזני העם:

"מה עשה קרח? כינס כל הקהל… לומר להם דברי ליצנות:

אלמנה אחת היתה בשכונתי, והיו עמה שתי נערות יתמות. והיתה לה שדה אחת. באה לחרוש – אמר לה משה: "לא תחרש בשור וחמור יחדיו": באה לזרוע, אמר לה: "שדך לא תזרע כלאים". באה לקצור ולעשות ערימה, אמר לה: "הניחי לקט, שכחה ופאה". באה לעשות גורן, אמר לה: "תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני". הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו.

מה עשתה עניה זו? עמדה ומכרה את השדה וקנתה שתי כבשות כדי ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו – בא אהרן ואמר לה: "תני לי את הבכורות!" הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. הגיע זמן גזיזה. בא אהרן ואמר: "תני לי ראשית הגז". אמרה: אין בי כח לעמוד באיש זה הרי אני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטה אותן, בא אהרן ואמר לה: "תני לי זרוע, לחיים וקיבה". אמרה: "אפילו אחרי ששחטתי אותן לא נצלתי מידו, הרי הן עלי חרם!" אמר לה אהרן: "אם כך, כולה שלי", שכך נאמר (במדבר יח, יד): "כל חרם בישראל לך יהיה".

נטלן והלך לו והניחה בוכה, היא עם שתי בנותיה. כך עלתה לעלובה זו. כך וכך הם עושים ותולים בקב"ה (מדרש שוחר טוב תהילים א, א).

מסר הפרשה

הרי לכם דמגוגיה בלב המדבר. הסיפור "נתפר" היטב לפי צורכי השומעים ובהתאם לרושם "הרצוי", שעליו לעורר. הסיטואציה שיצר היתה אישית ("בשכונתי") כדי להגביר את האמינות. היא היתה אמורה גם לסחוט דמעות ("אלמנה ושתי בנותיה"). כל פרט, העלול להפריע למטרות ההסתה שהוצבו, נדחק הצידה (במקרה הנידון: נעלמו כל פסוקי התורה, הדנים בדאגתה לאלמנה וליתום, למחסורם ולכבודם, דוגמת הפסוק: "כל אלמנה ויתום לא תענון" – שמות כב, כא).

ולבסוף, כאשר קהל השומעים כבר היה נסער דיו מן העוול, בא משפט ההשמצה:

"כך וכך הם עושים ותולים בקב"ה (במדרש שם).

כלומר, החוק והתורה בסדר. אהרן ומשה הם המסלפים אותם לצורכיהם האנוכיים.

הנה כי כן, אנו רואים בבירור, כיצד בשלב כלשהו מתגבשות הנרגנות וההסתה לאידיאולוגיה, והשיטה נוצרת. הדוגלים בה מתחילים להאמין בכוונותיהם הטהורות.

ולאוזני משה מגיעים קולות המתמרדים, הנקהלים עליו.

והכל – בגלל מינוי "קטן". מינוי, שלפני זמן מה לא מצא חן בעיני האיש, המנהיג עתה את ההתקוממות.

זהו המסר, שפרשה זו מנסה להעביר לנו. להזהיר אותנו מפני כוחה ההרסני של מידת הקנאה. את קרח הובילה אל אובדנו. נאמר עליה, שהיא מוציאה את האדם מן העולם. היא מסמאת את עיני הנשלט על ידה וחותמת את גזר דינו הרע.

מאז ועד היום.