"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (שמות ל, טו)

מטבע אחת, סליחה, מחצית המטבע, היה הסכום שתרמו למוזרה במגביות. כאמור בראש פרשתנו:

"זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש" (שמות ל, יג).

בשבת העם על אדמתו, בתקופת המלכות והמקדש, נהגו כך כל שנה. כל שנה חזרה תמונה זו על עצמה. בכל מקום, שבו התכנסו המוני העם, הודיעו הרשויות המוסמכות בתחילת חודש אדר ("באחד באדר משמיעין על השקלים" – מסכת שקלים פרק א משנה א), על המגבית הקרבה, שתרומות מתקבלות עד ראש חודש ניסן, ונא להקפיד על ההוראות והכללים.

הכללים אכן מעוררי עניין. שוב נידרש למקרא עצמו:

"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שם, טו).

בניגוד לכל מגבית אחרת, לא תרו בזו אחר התורמים הגדולים. למעשה, כלל לא דאגו להכנסות. לא הן היו הסעיף העיקרי. לו רצה פילנטרופ נודע להתבלט בתרומותיו הנדיבות, חייב היה לחפש כתובת אחרת לרצון לבו. כאן, במגבית זו, נדרש ממנו בדיוק… מחצית השקל. מחצית ולא יותר.

המגבית הקיפה את העם כולו. לאיש לא הועילה התחמקות. לאחר תקופת התראה החלו להפעיל את מנגנוני הגבייה ("בעשרים וחמשה (באדר)… התחילו למשכן" – מסכת שקלים פרק א משנה ג), שפקדו כל בית אב, שלא מילא את חובתו. גם הדלפון, שאין כל פרוטה בכיסו, לא נפטר מחובה זו. הוא נשלח בניגוד לרצונו ללוות בדיוק סכום זה ולתרמו למגבית. הוא נתבע למשכן את בגדו האחרון ולתרום. ולא עוד, אלא היה עליו לתרום את כל הסכום בבת אחת. גובי מגבית מחצית השקל לא הסכימו לשיטת התשלומים לשיעורין. כי על כל העם הוטלה החובה שווה בשווה.

במילה זו טמון סוד המגבית ומטרתה העליונה. מתרומות מחצית השקל בנו את התקציב השנתי לקניית קרבנות הציבור. קרבנות, שהוקרבו בבית המקדש כדי לכפר על העם כולו (בניגוד לקרבנות של יחיד לכפרת נפשו ונפש אנשי ביתו, שכל איש מישראל קנם מכיסו).

ועל כן, נערכה מגבית זו במתכונתה המיוחדת כדי לחדש מספר אמיתות בלבבות. אמיתות, המעלות חלודה בשגרת ימי השנה. זו היתה ההזדמנות הנאותה לרענן בתודעה את אמת השוויון המוחלט של כל בני ישראל. ההתרמה האחידה של מחצית השקל מחקה – במעשה מוחשי – את כל ההבדלים המלאכותיים, המפרידים בין חלקי העם. החובה לתרום בשווה ובדיוק אותו הסכום כפתה אחדות, יצרה שותפות של גורל והעניקה לכל זהות אחת. הכל נוכחו לדעת, שאין חשיבות להבדלי עדות, למעמד כלכלי, חברתי ואינטלקטואלי שונה. כי לפני הבורא – כולם שווים.

כך מצטרפת מצווה זו לרצף של מצוות, שמטרתן להחניק באיבן מחשבות הבל בדבר "שתי תרבויות", הטמונות כביכול במהות העם ומפלגות אותו.

היתה כאן פנייה אל כל יחיד, שנדרש לתרום את חלקו. בלעדיו לא תתבצע כראוי כפרת העם ותחסר.

הדברים מודגשים היטב במצווה של מחצית השקל. בכסף, שנאסף במגבית זו, תלויה כפרת הכלל. עליה, אפוא, לצמוח מתוך העם, התורם את חלקו בשווה, בלא העדפה ובלא הבלטת יתרון כלשהו.

זאת ועוד, שעת ההתרמה היתה שעתו הגדולה של היחיד, של הפרט מול הכלל. את קרבנות הציבור לא מימנו מסתם כספים, מכסף חסר זהות. כי אם רק ממה שנאסף במגבית זו, בגלל הייחוד שבה. היתה כאן פנייה אל כל יחיד, שנדרש לתרום את חלקו. בלעדיו לא תתבצע כראוי כפרת העם ותחסר. אם לא מילא אדם את חובתו כחוק למגבית זו, לא יוכל רעהו להשלים את חלקו כל סכום שבעולם אין בכוחו לתקן את העובדה, שהלה לא תרם. כה חשוב הוא הפרט, היחיד. הוא הוא הנושא של האומה. ולעולם לא תוכל זו לבלעו עד כדי אבדן הזהות העצמית.

אך, שואלים המפרשים, מדוע מחצית השקל דווקא? כלום תרומת שקל שלם לא תשרת את אותן המטרות הרוחניות שציינו?

לא! באה התשובה. תחושת החצי חשובה מאוד. החצי מורה, שאתה הפרט כפרט, זקוק לרעך, פרטים אחרים, כדי להגיע לשלמותך. לעולם לא תוכל להשלים לבדך את כפרת העם ולהביאו על תיקונו. מעצם מהותה, זו עבודה המוטלת על כולם כאחד. כי כל אחד הוא חצי. עצם השרשת תחושות אלו בלב התורמים (תחושת השוויון ותחושת ההזדקקות ההדדית) הובילה אותם אז, באותם ימים קדומים, כברת דרך חשובה במעלה התיקון האישי, תיקון העם, הבראתו וכפרתו.

אמינות במבחן

בפסוקים הבאים מעמיד משה את אמינותו במבחן חריג ויוצא דופן. לא קם עוד בתולדות האנושות איש רוח, שהעז להציע מבחן דומה כהוכחה למקורה האלוקי של תורתו. מה גם שהוא כלל לא נתכוון "להוכיח" משהו, אלא לבשר להם בטבעיות, מה יקרה אם ינהגו כך או כך.

הדברים נאמרו כנספח למצוות "העלייה לרגל", זו המצווה, בה נאמר:

"שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן ה' אלקי ישראל" (שמות לד, כג).

פסוק זה מלמדנו; שעל כל עם ישראל חלה החובה לעלות בימי חג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות ירושלימה, אל בית המקדש.

כל הגברים חייבים לקיים מצווה זו, כמובע במילים – "כל זכורך" הפסוק כלל, אפוא, גם את תושבי עיירות הספר, וכן את חיילי כוחות הביטחון המופקדים על שמירת גבולות הארץ.

אולם, מסקנה זו היא בלתי אפשרית. כלום מתכוון צוו זה להורות על הפקרת גבולות הארץ בימי החג, להשאירם פרוצים בפני אויב ומתנכל?

אכן, משה עצמו נדרש לשאלה זו. אך, בניגוד לכל הגיון, אין הוא פוטר ממצוות העלייה לרגל את הצבא. לעומת זאת, מכריז הוא באוזני העם את הדברים הבאים:

"כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמוד איש את ארצך, בעלתך לראות את פני ה' אלוקיך" (שם, כד).

ובכן, הבה נחדד את התמונה: הגברים מתייצבים בירושלים. כל הגברים, ללא יוצא מן הכלל. עליהם לעזוב מאחוריהם בלב שקט ובוטח את בתיהם, את משפחותיהם ואת רכושם, וכל זאת, בלא שמירה מינימלית. שכן, בשבוע החג אין לחשוש מפני האויב. מדוע? הוא פשוט לא יחמוד באותו שבוע את ארצך.

התלמוד (מסכת פסחים ח, ב) מרחיב בתיאור מעשי של צוו זה:

"איסי בן יהודה אומר כלפי שאמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה".

הצהרה זו כה מוזרה, כה נטולת הגיון, עד כי ברור לנו, שמשה לא היה מעז להשמיעה, לולי היה ברור לו בבהירות שאין למעלה הימנה, שדבר האלוקים – הכל יכול – יצוק בדבריו. הוא האלוקים, המסוגל באמת להשקיט את גבולות הארץ בשעה שהעם ישהה בימי חג בירושלים. לעולם לא היה משה כובל את עצמו במבחן, העלול לפגוע קשות באמינותו ובאמינות תורתו. זהו מבחן, שכולו אבסורד, חסר פשר, אף מסוכן ביותר לעצם קיום העם והארץ (הלא העמים מסביב הכירו היטב את ספר התורה. כלום לא היה משפט זה מגרה אותם לתכנן את פלישותיהם דווקא לימי חג הפסח?). לולי ידע כי יעמוד במבחן זה, שיוכיח לעיני כל את אלוקיותה של תורתו לא היה משמיע אותו. הלא לדעת הכל היה משה אדם חכם, בעל תבונה ותעוזה, אף תורתו מלאה חוקים נבונים וישרים, המעידים על חכמה אלוקית עמוקה. והנה, האם תיתכן מעידה שכזאת, דברים תמוהים שכאלו?

אכן, אם אנושיים הדברים ולא אלוקיים, אזי אנו ניצבים בפני קושי הגיוני בלתי עביר – כיצד ליישב את ההבטחה המוזרה (ודומות לה פזורות בכל חלקי התורה) עם הידוע לנו היום על תבונת האיש משה ועל רחבות אופקיו.

אך בזאת הוכיח משה את מקורה האלוקי של התורה, שנותן התורה שולט בטבע ובהיסטוריה.