עולם נחצה לשניים

"ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני" (שמות יט, יא)

פרשתינו כולה עומדת בסימן המאורע המרכזי בתולדות עם ישראל, הלא הוא מעמד הר סיני. מעמד זה הוא ליבה של תורת ישראל ובסיס אמונתה. בלעדיו, אין תוקף מחייב לכל האמור בחמשת חומשי תורה. ועל אמיתות התרחשות זו ביססו כל ההוגים היהודיים את משנותיהם הפילוסופיות.

מאורע כביר זה, שבו נשקו שמים וארץ, ועם שלם חווה חוויה נבואית – שלא היתה כמוה, ושוב לא תהיה – הותיר את רישומו העמוק בלב עם ישראל עד ימינו. היה זה רגע של מהפך אדיר בתולדות עמנו ובתולדות האנושות. עובדה: המעמד, החורג מגבולות הניסיון האנושי וההיסטורי המצוי, הערה תכנים חדשים למסגרות ההיסטוריה של האדם באשר הוא. מאז השמיע האלוקים את עשרת הדברות במעמד ההתגלות, שונה הוא העולם, אם כי טרם בא על תיקונו השלם. גם הספקנים, שדבקותם בתיאוריות רציונאליות הביאה אותם לדחות כל עובדה הסותרת את תיאוריות לבם (ובכך הם מוכיחים, כי לא כל רציונליסט הוא גם הגיוני), עומדים נבוכים ומשתאים מול מעמד זה, כמובן, שהם רציניים במחקריהם ומכירים היטב את הנתונים, שאליהם הם מתייחסים.

הנה כיצד רואה את הדברים מבקר מקרא משיעור קומתו של פרופ' י. קויפמן:

"… אכן, האמונה הישראלית, שנולדה מתוך אידיאה חדשה לגמרי, חצתה את העולם לשניים – לעולם אלילי ועולם ישראלי. בבחינת הצורה אפשר לומר, שגם יצירה זו אינה סוף אלא יצירה חדשה ויחידה של רוח האדם. אבל, מצד התוכן אין הדבר כן. לפיכך, עלינו להניח כאן פעולה מיוחדת של ההשגחה. אולם, בזה כבר יצאנו, בעצם, מתחומה של ההיסטוריה הניסיונית ובאנו בתחומה של האמונה…" (י. קויפמן – תולדות האמונה הישראלית במבוא עמ' לח-לט).

לא הבאנו את דבריו כדי לבסס עליהם אמונה, כי אם להצביע על כך, שגם המבקר וההיסטוריון הרציני מזדקק בפרשה זו, בעל-כרחו, למונחים, שמעבר לניסיון ההיסטורי המצוי (וקויפמן אינו יחידי!) אם אינו רוצה, כמובן, לבחור בדרך הקלה והשטחית של הכחשת עובדות, שאין לפקפק באמיתותן.

בשולי המאורע הגדול

מאורעות "קטנים" מתלווים בפרשתנו למאורע מעמד הר סיני. תופעות לוואי הן, המעניקות "צבע" למעמד ההתגלות עצמו ומוסיפות נופך חשוב להבנתו.

נציין בדברינו הבאים שלוש דוגמאות:

א) למה בא יתרו למדבר?

כך פותחת הפרשה:

"וישמע יתרו כהן מדין… את כל אשר עשה אלקים… ולישראל… ויבא יתרו… אל משה אל המדבר" (שמות יח, א-ה).

התלמוד מוסיף על כך:

"מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק!" (והדברים צוטטו ברש"י על הפסוק).

שני מאורעות אלו – לדעת חז"ל – הביאו את יתרו אל המדבר, אל משה, אל מחנה ישראל. מדוע דווקא אלו השניים דחפו את יתרו לעזוב את ביתו במדיין ולנדוד אל המדבר?

אכן, קשר עמוק.

יתרו, כידוע לנו ממקורות תורה שבע"פ, היה מגדולי הוגי דורו. הוא היה אדם, שחיפש כל ימיו אחר האמת. על מזבחה הקריב קרבנות רבים. הוא תר אחריה בכל דת אלילית, שהיתה בהישג ידו. הוא סגד לכולן, וכולן הנחילו לו אכזבה עמוקה. עד שהופיע משה בביתו ופתח את שערי לבו בפני אמונות היסוד של אבות האומה הישראלית.

כשהגיע לאזניו נס קריעת ים סוף, שוכנע סופית בכל יכולתו של אלוקי ישראל. כלומר, הוא אישית מצא את דרכו אל האלוקים. אולם, בצמוד לחדשות אלו הגיעו לאוזניו עוד ידיעות מן הכרוניקה המדברית: עמלק תקף את בני ישראל!

ידיעה זו יצרה בעיה. היא הדליקה "נורה אדומה" בלבו של יתרו. הוא חש, שאם יכול אויב כלשהו לבוא לתקוף את ישראל, מיד אחרי נס כה מהמם ומשכנע כקריעת ים סוף – פירוש הדבר, שמשהו לא כשורה. אם נס, שהפיל את חיתתו על כל עמי הסביבה, לא הפחיד את עמלק; אם התרחשות, שעליה נאמר "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, נמגו כל ישבי כנען. תפול עליהם אימתה ופחד…" (שם טו, טו-טז), לא מנעה ממנו להתנפל על עם, החוסה בצל האלוקים – סימן הוא, שניתן לנטרל את ההתרגשות מן הנס. ניתן להתגבר על הפחד מפני העם, שניצל בדרכי פלא. כל הדרוש הוא תיאוריה "מתאימה", שתעניק להתרחשות הסבר טבעי. הסבר, שיאפשר לאדם להשתחרר מעוצמתו המרעישה של המאורע.

אותה שעה הבין יתרו, כי אין די במסקנות ההגיוניות שהסיק. אם רצונו לבסס את האמונה, שקנתה שביתה בלבו, עליו לבוא ולשהות במחיצת בני ישראל, לחוות יחד איתם את חוויות מתן תורה, שכל הסבר טבעי לא יכול להיות להן.

ב) נשים לפני גברים

האלוקים לא נגלה בסיני לפתע פתאום. קדמו למתן תורה הכנות רבות, המפורטות בפסוקים המקדימים את תיאור המעמד (שמות יט). היו אלו הכנות של מאמץ לקירוב לבבות ויצירת אחדות אמת בין חלקי העם, המהווים כולם, ללא יוצא מן הכלל, תנאי בל יעבור לאפשרות היווצרות הקשר בין האלוקי לבין האנושי.

בין ההכנות אנו מוצאים גם שיחות ודברי הסבר, הבונים את הרקע ההשקפתי רעיוני למעמד המתקרב (לדוגמא: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים… ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" – שם יט, ד-ו).

תשומת לב מיוחדת מושכת פתיחת שיחה זו:

"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שם, ג).

"לבית יעקב – אלו הנשים. תאמר להן בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל – האנשים, עונשין ודקדוקין, דברים הקשין כגידין" (מכילתא מובא ברש"י).

בדברים אלו נאמנים חז"ל לשוני שבין המילים המקראיות "אמר" (שהוא אמירה רכה) לבין "ותגד" (שמובנה דיבור תקיף יותר).

ואם כן, לפנינו פניה ישירה ומיוחדת אל הנשים. האלוקים מבקש ממשה, שיסביר קודם להן את העומד להתרחש. להסביר בלשון ובסגנון, התואם ומתחשב באופיין, שהינו עדין ורגיש יותר מאופיים של הגברים.

למדנו, אפוא, שמעמד הר סיני והחוויה הנבואית שבמרכזו, היו גם נחלת הנשים, השוות בהחלט לגברים בזכות הגדולה שמעניקה היהדות – זו זכות הקרבה אל האלוקים – אף כי שונים הם אלו מאלו בתפקידים ובחובות.

פניה זו אל הנשים – ככלל – עומדת בניגוד משווע ליחס אל הנשים, שהיה מקובל בחברות אחרות באותם הימים, ואף בדורות מאוחרים יותר (פרטים מאלפים בנושא זה ניתן למצוא ב"תולדות החינוך" מאת ד"ר י. מוריס). ניגוד, המלמד אף הוא רבות על המהפכה במושגים, שהחלה מאותו יום גדול.

ג) רגע של בגרות

בדרך אל המעמד הנשגב הוכיחו בני ישראל בגרות נדירה ומפתיעה.

כך מעיד עליהם הכתב ומדרשו:

"ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות, יט א-ב).

חכמינו ז"ל, הקשובים לכל רחש, העולה מן הכתובים, דלו ממכמני פסוק זה את הדברים הבאים:

"גדול השלום, שבכל המסעות כתוב 'ויסעו' 'ויחנו' – נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת – כיון שבאו לפני הר סיני, נעשו כולם חניה אחת, דכתיב: 'ויחן שם ישראל', ויחנו שם בני ישראל אין כתיב כאן אלא ויחן שם ישראל. אמר הקב"ה: הרי שעה שאני נותן תורה לבני" (מדרש רבה ויקרא ט, ט).

היה זה רגע של חסד בתולדות עמנו. רגע בלי מחלוקת, ריב ומצה, שצריך להעלותו על נס. האלוקים ציפה לרגע זה וניצלו להעניק תורה לעמו ("הרי שעה שאני נותן תורה לבני").

זהו הרגע המתאים ביותר. מטרת התורה הלא היא להרבות שלום. "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום" (משלי ג, יז). אם יוכח, אפוא, שיסוד השלום קיים בעם, לפחות לשעה קלה, הרי פתוחה הדרך למתן תורה.

תרי"ג מצוות לה לתורה. אין היחיד יכול לקיים את כולן. יש מצוות, שהן מיוחדות לכהנים, לנשים ולעוד קבוצות. רק העם ביחד מסוגל להרים את משא התורה כולה, בשעה שהוא כ"איש אחד בלב אחד" (רש"י על פסוק זה).

ורגע הליכוד הוכיח, שהם בדרך הנכונה.