"והבאת לאביך ואכל בעבר אשר יברכך לפני מותו" (בראשית כז, י)

השולטים בפרשת השבוע (בראשית פרקים כה-כח) הם התאומים המפורסמים, יעקב ועשיו. סיפור לידתם ונפתולי היחסים ביניהם נותנים את הטון כמעט בכל פרקיה. תחילתה של הפרשה בסכסוך המתגלה בין השנים עוד בבטן אמם ("ויתרצצו הבנים בקרבה" - בראשית כה, כב), סכסוך, שרמז על סבך יחסיהם בעתיד ("ויאמר ה' לה: שני גיים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו" - שם, כג), וסופה מתאר את בריחתו של יעקב לארם נהרים מפחד חרבו של עשיו. עשיו, המבקש להרגו על כי הוציא מאביו במירמה את הברכות, שהובטחו לו.

מה שהתרחש מסביב לברכות אלו, הוא שיעמוד במרכז עיוננו הפעם.

מדוע עשתה זאת רבקה?

רבקה עשתה, לכאורה, מעשה שלא ייעשה, היא קידמה בערמה את ה"קריירה" של בנה האהוב על חשבון זכויותיו של בנה הבכור. היא דחפה אותו למעשה רמאות, להונאת האב הזקן, שכהו עיניו. זו התמונה, העולה מקריאת הפרשה:

"ויהי כי זקן יצחק? ויקרא את עשו? ויאמר? וצא השדה וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. ורבקה שמעת? ורבקה אמרה אל יעקב? שמע בקלי? לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טבים ואעשה אתם מטעמים? והבאת לאביך ואכל בעבר אשר יברכך לפני מותו" (שם כז, א-י. עיין שם השתלשלת המאורעות)

ואנו, הקוראים, משתאים למקרא הדברים. מנסים לרדת לעומק מעשיה של רבקה, להבין את ההיגיון, הטמון מאחורי יוזמתה זו. מעבר לשאלות המוסר, היושר וההגינות, שמעשה כזה מעורר, ניצבת בפנינו תמיהה גדולה ביותר: לאן נעלמה תבונתה של אישה דגולה זו? כיצד יזמה מהלך, שלא יביא תועלת, זולת קלון וחרפה? וכי חשבה לרגע קט, שיש תוקף ברכות רוחניות, שהושגו במרמה? וכי לא ידע, שעשיו ישוב עד מהרה מן הציד, יתייצב בפני אביו, התרמית תתגלה, והברכות, שהוענקו ליעקב, יהפכו לו לקללה? ("והייתי בעיני כמתעתע והבאתי עלי קללה" - שם, יב) האם לא הביאה בחשבון, מה יקרה בעוד שעה, כשיתברר ליצחק, שבירך בטעות את יעקב?

ומשום שאנו מניחים, שרבקה ידעה גם ידעה דברים אלו, מתחדדת, איפוא, השאלה: מדוע עשתה זאת? מה רצתה להשיג "בתרגיל הברכות" שיזמה?

המפתח לתעלומת התרמית טמון בפסוק הבא:

"ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד? ויעקב איש תם ישב אהלים. ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב" (שם כה, כז-כח).

המקרא אינו מפזר מילים סתם. הוא לא היה מקדיש פסוק שלם כדי לתאר את רגשות אהבת ההורים לבניהם, אם תיאור זה לא היה תורם להבנת הסיפור, ולא היה מקדם אותו אל המסר, הכלול בו.

אכן, פסוק זה מעלה על פני השטח ויכוח מהותי ארוך ומתמשך, שניהלה רבקה עם יצחק. הוא החל כאשר "גדלו הנערים", ושיאו במעשה ההערמה על יצחק, שכפתה רבקה על בנה יעקב.

על מה נסוב הויכוח?

על חינוך, על עתיד הילדים, על הציפיות מהם.

כשגדלו הנערים התגלו תכונותיהם המנוגדות, הקוטביות:

"כל זמן, שהיו קטנים, לא היו נכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם, מה טיבם. כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות, וזה פירש לעבודה זרה" (רש"י עפ"י המדרש).

פרץ ניבע בבית אברהם, העושה את צעדיו הראשונים בהיסטוריה. אחד הבנים אינו מוכן לשאת בעולה הבשורה החדשה. הוא מרגיש טוב מאד בעולם התרבותי, הרוחש חיים מסביב. בו אינו נמשך במיוחד אחר אידיאל האלוקים האחד, ששמע מפי אביו וירשו מן הסבא אברהם. רבקה האם, ידעה בנבואה כי עשיו אבוד הוא מן הבחינה הרוחנית, שתקוות בית אברהם יכולה להישען מעתה רק על יעקב. זה פשר אהבתה ליעקב, המודגשת בכתוב. אהבה, שהיא מעבר לאהבת אם הטבעית, שאהבה רבקה את שני בניה כאחד, כפי שנראים הדברים בסופה של הפרשה.

לא כן יצחק.

אף הוא ידע על מעללי בכורו, והם הכאיבו לו מאוד. ועם זאת - אהבו. הפסוק מדייק בביטויו: "ויאהב" (בבנין פעיל, האות יו"ד סגולה, ואות אל"ף בחטף סגול, עיין שם). משמע, יצחק הביא את עצמו למצב, שבו יאהב את עשיו. הוא רצה לאהבו למרות הכל. זו אהבה שונה מאהבתה הטבעית של רבקה, אהבה ברורה ופשוטה, שאינה זקוקה לחיזוקים מתמידים. "ורבקה - אוהבת". ללמדנו, אומרים פרשנים, שהיתה לו ליצחק מטרה באהבה זו, שגזר על עצמו לאהוב את עשיו. היה זה ניסיון של האב לקיים קשר כלשהו עם הבן, המשרך דרכיו. בסתר לבו האמין וקיווה, שיצליח להצילו לבסוף, ולהשיבו הביתה אל אמונת אברהם ולשליחותו הנעלה בקרב האנושות.

יצחק האמין בעשיו על אף הכל. ה"ציד" שפיו תרם אף הוא לאמונה זו. בכישרון רטורי ובארשת תמימה של מתחזה מעולה, הציג בפני אביו אופי שונה מאופיו האמיתי:

"'ייודע ציד': לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו: 'אבא היאך מעשרין את המלח?' כסבור אביו, שהוא מדקדק במצוות" (רש"י בשם מדרש תנחומא).

בגלל אמונה זו לא שעה לאזהרותיה החוזרות ונשנות של רבקה ולטענתה, ששבוי הא בקסמי נכליו של בנו הבכור, המחפים על האמת.

הוא לא שעה אליה גם אחרי המהלומה הנוספת, שהנחית בן "יקיר" זה על ראשו. מספרת התורה:

"ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילן החתי ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה" (שם כו, לד-לה)

הן היו, ככתוב, למורת רוחו. כלומר, הוא ידע, שמעתה "מובטחת" התבוללות הצאצאים בתרבות הסובבת את ביתם. הם יושפעו ממשפחת אמם, הגרה קרוב. מהוריה, מאחיה ומשאר קרוביה. דבר, אשר לא היה קורה, אילו היתה האישה באה בגפה מן המרחק, ובודדה היא בארץ כרבקה, כרחל וכלאה.

ובכל זאת, גם אחר הנישואים הללו, החליט להעניק לו את הברכות, ולמנותו בכך למנהיג ביתו של אברהם, לאחר מותו שלו.

מה נותר לרבקה לעשות ברגע גורלי זה, אם ברצונה למנוע את עיצובו המעוות של בית אברהם בעתיד? כיצד תקרע את מסכת ההונאה, שטווה עשיו במשך שנים ארוכות? באילו אמצעים תשכנע את בעלה, הצדיק והתמים, שעשיו אינו אלא רמאי, ואין הוא ראוי לאיצטלת המנהיגות, ולא על ראשו צריכות לחול ברכות האלוקים שבפיו?

קיימת רק דרך אחת: להמחיש בפני יצחק בצורה ברורה את העובדה המצערת, שקל מאוד לרמותו ולהוליכו שולל. אז יבין, מה עולל לו עשיו בהטעיותיו.

השליחות הוטלה על כתפי יעקב, שקיים את צוו אמו: "אנוס, וכפוף ובוכה" כהגדרת חז"ל (מדרש רבה בראשית סה, טו). פשטם של כתובים מסכימים להנחתם זו.

זהו ההיגיון, הטמון ביוזמת רבקה. היא העזה וניצחה. הוויכוח הארוך הגיע לסיומו הדרמטי בניצחון גישתה שלה. כשהתייצב עשיו לפני אביו ובידו המטעמים, שהכין לו, התגלתה תרמיתו של יעקב ויצחק הבין, שהולך שולל. היה זה רגע של אמת, שגרם לו בעתה:

"ויחרד יצחק חרדה גדולה" (שם כז, לג).
"ראה גיהנם פתוחה מתחתיו" (רש"י בשם מדרש תנחומא).

מול עיני הכרתו נפער גיהנום הטעות, שטעה כל חייו בטיב עשיו, והלב נצבט. אך עם זאת, היתה בחרדה עצמה גם הארת פתאום, שכפתה עליו את ההודאה בצדקת גישתה של רבקה. הוא קלט את המסר, שהעבירה לו בדרך לא שגרתית. והוא נתן לכך ביטוי, כאשר אישר באוזני עשיו את הברכות, שהעניק ליעקב:

"גם ברוך יהיה" (שם, שם - ע"פ רש"ר הירש על הפרשה).