רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

פרשה ולִקחה

לפני הרגע האחרון

נצבים-וילך (דברים כט:ט-לא )

מאת הרב משה גרילק

רגע קריטי היה הרגע ההוא. הרגע האחרון, בו עמד משה לסיים את נאומו הגדול, הכולל את רוב פרקי ספר "דברים". זה עתה השמיע באוזניהם את פרקי התוכחה האיומה (דברים כח), שהפחידה אותם כדבעי. ועתה התבונן בעיניים אוהבות בציבור הגדול, המכונס לפניו, אי שם בערבות מואב, והחל לסכם באוזניהם את כל מה שהשמיע להם עד כה:

"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם... כל איש ישראל... לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו... ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' ואת אשר איננו פה עמנו היום".

"כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגויים אשר עברתם וגו" (דברים כט, ט-טו).

באזני מי השמיע משה דברים אלו?

הבה נזכור: תאריך ההתכנסות המדברית הזאת, חל סמוך ממש לתאריך מות משה, איש האלוקים. אולי הוא חל באותו יום. כלומר, ארבעים שנה אחרי יציאת מצרים. מובן מאליו שרבים מבין יוצאי מצרים נפקד מקומם בעת ההתייצבות ההיא. רבים רבים מצאו, במשך השנים הללו, את מותם במדבר. אף נטמנו באדמתו החולית. משה דיבר, אפוא, אל דור חדש שצמח במדבר. דור, שבחלקו הגדול לא חווה אישית, בצורה בלתי אמצעית, את חוויית יציאת מצרים ומעמד הר סיני. על התרחשותם של מאורעות פלאיים אלו, שמע דור זה מפי הוריו.

והנה, משה פונה אל המעטים,הזוכרים עדיין בחוויה אישית את יציאת מצרים ומעמד הר סיני, ואל בניהם, הניזונים מפי השמועה – באותה מטבע לשון. אל שניהם הוא אומר בו זמנית:

"כי אתם ידעתם וגו' "

ועקב ידיעה משותפת זו, הוא תובע מהם, בהמשך: נאמנות מוחלטת לברית ה' ולאלתו.

אך כלום אין הבדל, בעצמת הידיעה, בין דור האבות לדור הבנים? האם אין לבו של אדם מגיב אחרת, אם ראה במו עיניו אירוע מסוים, או אם רק שמע עליו? כיצד אפשר לתבוע מהם משמעת שווה? איך אפשר לחייבם משום ששניכם "ידעתם" בצורה שווה?

אכן, ברגע אחרון, לפני הסתלקותו, גילה להם משה את האמת הטמונה ברציפות ההיסטורית – את המסד, עליו חייבת להתבסס המסורת, מיום זה והלאה.

"כי אתם ידעתם" – פנה באותן המילים גם אל הצעירים ילידי המדבר. 'אתם ידעתם משום שאבותיכם סיפרו לכם'. "אתם ידעתם", והבנתם, וחשתם כאילו בחוויה אישית, את שעבוד מצרים ואת הגאולה ממנה. זו גם עבורכם חוויה אישית, משום שפעם אחר פעם האזנתם, פעורי פה, לחוויות ולניסיונות, אותם חוו ובהם התנסו אבותיכם. אבותיכם, אשר סיפרו לכם את הקורות אותם בהתלהבות ובהשתאות, תוך זכירת הפרטים כולם, עד כי אין צורך לחוות אישית, כדי לחוש את המאורעות הגדולים, ולדעת את אמיתותם.

הקרבה הטבעית הקיימת בין אב לבנו מצמיחה את ההזדהות הנפשית, עד כי הבן חש עצמו כמשתתף פעיל במה שעבר על האב. והוא גם יודע: אב נורמאלי לא משקר לבנו בנושאים הקובעים את חייו ואת גורלו (רמב"ן).

שייזכר נא בנו של פלמחני"ק למשל, מה הוא חש כלפי דור הפלמ"ח, אם גדל על מורשת זו בבית אביו, ושמע בשקיקה את סיפורי הקרבות שסופרו מסביב לפינג'אן. או אז יבין שמץ קלוש מן התחושה שאפפה את דור הבנים במדבר סיני. דור של אחרי יציאת מצרים.

ועל כן, אמר משה לצעירי העם: "אתם ידעתם", הלא אתם קיבלתם מאבותיכם "והקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין" (דברי רבי יהודה הלוי בספר ה"כוזרי", מאמר ראשון, כה) דעו לכם, שעבורכם ראייתו של האב היא כאילו "אתם ראיתם", ואם כך, אם תעבירו אתם לבניכם את המסר באותה עצמת התרגשות, כפי שקיבלתם מאבותיכם, יהיו בניכם אחריכם שותפים לחוויה הראשונית. וכל דור יוסיף את חווייתו הוא אל שרשרת המסירה ההיסטורית. צודק, אפוא, משה במאמרו בשם האלוקים, "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית... כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום... ואת אשר איננו פה עמנו היום" (שם יג-יד).

ברית זו, מסביר לנו הפרשן הדגול רבי יצחק עראמה, בספרו "עקדת יצחק", אינה דומה כלל לבריתות ולהסכמים הנחתמים והנכרתים בין הבריות. ברית בין מדינות, חבורות ויחידים, הינה פעולה חוקתית חיצונית, הבאה להסדיר מצב מסוים ולקבוע לו מסגרת נאותה.

ברית סיני שונה מכל אלה בתכלית. זו ברית בין האלוקים לבין אדם. במקרה זה - עם ישראל. וכאשר כורת האלוקים ברית, היא נושאת אופי שונה לחלוטין. האלוקים מטביע אותה בלב בעלי בריתו. בעת כריתת הברית הפכה בשורת סיני למהותם של בני ישראל, לחלק מישותם. ברית אלוקים היתה לחוק טבע עבורם, כשם שבעצם כל חוק טבע הוא ברית בין האלוקים – הבורא, לבין הכוחות המפעילים את היקום.

ברית סיני הינה ה"צופן הגנטי" של העם. את הצופן הגנטי לא ניתן לשנות מבלי לגרום נזק. הוא עובר בתורשה מדור אל דור. האדם כפוף לו ולמען חייו התקינים עליו לנהוג בהתאם, בין אם ירצה בכך ובין אם לא.

ברגע קריטי זה, בעת המפגש האחרון המתקיים בין דור יוצאי מצרים לבין בניהם – מבהיר להם משה את מהות הברית ואת מהות המסירה ההיסטורית ככוח פעיל, חי, תוסס, ובעיקר – כוח קובע בחייהם. דווקא מפגש זה בין אלו שחוו בפועל את האירועים, לבין דור ראשון החי על פי הזיכרון ההיסטורי, ממחיש את עתיד העם כולו, שיהיה מהיום והלאה תלוי בהעברה המדויקת, הבלתי אמצעית והמתפעמת של המסר הנובע מן הסיפורים הגדולים.

ומשה מזהיר אותם, שברית וזיכרון אלו, הינם כוח אדיר שאין להתחמק ממנו:

"פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה'.. והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבו לאמור: שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך... לא יאבה ה' סלוח לו... ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר זה" (שם שם, יז-יט).

בשרירות לבי אלך": במראות לבי... מה שלבי רואה לעשות" (רש"י).

ב"מראת הלב" רואה האדם רק את הרגע, את העכשווי, הניצב לנגד עיניו. רק הוא מתמצה בסיסמה האהובה על רבים, הסיסמה האומרת: "אני מאמין רק במה שאני רואה או חש בעצמי". זו סיסמת האדם שנדמה לו שהאנושות החלה את חייה ביום בו נולד הוא, והיא תגווע לאחר מותו. אבד לו הכישרון להפנים בתוככי לבו את הזיכרון ההיסטורי, ככוח פעיל בחייו. הוא מתנתק משרשרת הדורות, וחוליית חייו הבודדת הופכת להיות עבורו חזות הכל. זו בהחלט סטייה שאי אפשר לעמוד בה לאורך ימים. בעם ישראל חריף הדבר שבעתיים, בעטייה של הברית, אשר את מהותה ניתחנו לעיל.

"ורבצה בו כל האלה", אמר משה. "בו" – בלבו, בתודעתו וברגשותיו. הסטייה מן המסלול הלאומי היהודי הובילה את המופרעות הנפשית. הוא מנסה לחיות מחוץ לחומות הברית הטבועה במהותו, והוא אינו מצליח. היינריך היינה, אוטו ווייניגר ואחרים הם מקרים קיצוניים ומפורסמים, המציבים אנדרטות עד למציאות האלה והקללה הרובצת בהם. מי שיקרא את ספרו של הסופר והעיתונאי אייזיק רמבה: "אבות אכלו בוסר", המתאר תופעה זו במשפחות מתבוללים יהודיות, יבחין עד כמה צדק פרופ' הנרי ברוק, מחשובי הפסיכיאטרים באירופה, במכתבו אל בן גוריון בנושא, "מיהו יהודי":

"מספר קטן", כותב הוא, "מבין היהודים מלידה מצטערים על היותם יהודים, בעטיו של הסבל, שנגרם להם. יהודים אלו, אם לא רכשו תרבות יהודית ימשכו במיוחד לדרכי החיים שמציעים העמים האחרים, הנחשבים בעיניהם לעליונים ולמצליחים יותר. באופן דומה ימשכו לדתות הנראות להם מוצלחות ומצליחות. קיים בקרב יהודים אלו רצון מודע להתבולל, להשתחרר מיהדותם, ולהזדהות עם לא יהודים. ניסיונותיהם נתקלים לעתים קרובות, בהתנגדות מצד התת-מודע הקולקטיבי שנוצר ועוצב על ידי הרגלים יהודיים בני אלפי שנים (בלשוננו – "הברית" – מ.ג.)... ומתעורר בהם עימות פסיכולוגי קשה המוביל אותם לעתים קרובות אל האנטישמיות, להתרפסות, ולפעמים אף למחלות נפשיות מסוימות כפי שהסברנו בספרנו DE PRECIS PSYCHIATRE.

מבלי להיכנס לפרטים פסיכיאטרים נזכיר רק שאת התנועות האנטישמיות הנוראות ביותר יזמו לעתים קרובות יהודים מלידה, אשר סרבו להשלים עם יהדותם. בכל מקרה מסתכנים יהודים אלו לא רק בהפרעות נפשיות או מוסריות לעצמם או לילדיהם, אלא יתר על כן, הם מסכנים את החברה בה הם חיים. הם מוצאים את עצמם בעמדה חריגה בה הם חייבים להסתיר את מוצאם ואת האמת. כל אדם המתכחש, או הדוחה את האמת סובל מאי נוחות פנימית וחש עצמו אשם. השלב הבא הוא הוצאת רגש אשמה זה כלפי חוץ, כשהתוצאה היא חוסר אמון קיצוני, תוקפנות ולפעמים שיגעון רדיפה".

דברים כדרבנות, המעניקים אישור מודרני לאמת העתיקה הטמונה בפסוקים שצוטטו לעיל.

ברגעים האחרונים של חייו, מנסה משה להחדיר לתודעת עם ישראל את דבר קיומו של תת-מודע קולקטיבי, הקיים לנצח. הוא מסביר להם שמזונו היחידי של תת המודע הוא היצמדות דינאמית לזיכרון ההיסטורי ולנובע ממנו. הוא מתאר באוזניהם כיצד ייראו אדם או קבוצה שיסטו מעקרון זה, בניסיון לחיות חוצה ממנו. כיצד תרבוץ בו האלה, לא כעונש, כי אם כתוצאה טבעית המתבקשת מהפרה חד צדדית של הברית. והוא מבקש מהם להישמר, להיות ערניים, לבל יפלו בפח של העכשווי, הקיים בכל דור, המנתק והמתנתק מן השלשלת. בקשה, שכידוע לא נשמרה במלואה, על דרך ההמעטה, על ידי צאצאי המתכנסים לכנס הפרידה, שם - בערבות מואב.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן