התענוג היה גדול, מיוחד במינו – חד פעמי. זוכר אותו? את הרגע ההוא בו שולם לך בפעם הראשונה בחיים שכר תמורת ביצוע עבודה כלשהי?! אולי זה היה עוד כאשר למדת בתיכון. שם, עוד קיבלת שקלים בודדים כגמול עבור ימי קטיף בחופש הגדול, או תמורת עזרה בחנותו של הדוד. ואולי, טעמת טעם מתוק זה רק לאחר תום הלימודים והצבא, כאשר שילמו לך אחרי המשפט הראשון והמוצלח שניהלת – כעו"ד צעיר. או שעה שחישבת את האחוזים המגיעים לך תמורת ביצוע מושלם של העסקה הראשונה שלך, כסוכן חברת השיווק הגדולה. לא חשובים התאריך וסוג השירות. בכל המקרים הללו מילאה את הלב, ברגע קבלת הכסף, בדיוק אותה חדווה, אותה תחושה נפלאה שהנה זכית לשכר תמורת העמל והמאמץ, לא עוד כסף חסד, כי אם רווח בזכות. זו בהחלט היתה שעה גדולה, היית אז אדון ומלך לרגע.

הרגע הגדול שברגעי חוויה זו הוא, ללא ספק, הרגע בו הגשמת חלום מודחק. כאשר השתמשת בכסף כדי לרכוש את אותם החפצים בהם חשקת מזמן. ועל רגע זה, באמת חבל. יכולת להיות מאושר, לו היית נוהג אחרת – בביכורי רווחיך.

זמן רב עבר מאז, ובוודאי גם אתה מבחין היום בצל שליווה את רגע ההנאה ההוא. מבלי להרגיש, הרי נכרתה אז ברית הנצח בינך לבין הממון. אז, נעשה הצעד הראשון – הבלתי מבוקר – על מסלול הרדיפה אחר צבירתו של ההון, ועל הסטאטוס שהוא מקנה. באותו רגע, למדת אתה, למדת אני, למדנו כולנו, משהו – על עצמתו הכבירה. על ערכו המסתורי, ההופך לאיטו לערך מוחלט בלבנו. אנו נקשרים אליו במשך הזמן בעבותות אהבה שאינם אלא אזיקים כובלים.

אנא, התבונן נא מסביב, בדמות החברה, זו שלנו. האזן לקינות העולות מארבע פינות העולם והארץ. הקשב לדיבורים על החיים שהפכו לחומרניים ללא תקנה. על ההוויה החברתית, שבגלל חומרנות זו, מטילה שעמום. ומשום שהיא נעה, ללא תכלית, על ציר הכסף הקסום אך המשעבד, רב הכוח והמדכא – הינה חסרת תוכן ונעדרת יופי...

ולפעמים, מתנגבת שאיפה קטנה אל הלב המיוסר: לחזור לאחור אל החיים הפשוטים. החיים, שאינם מוכתבים על ידי דרישות הממון ושעבודיו. אבל, אלו חלומות קצרים ביותר. אין זמן להאריך בהם. צריך לעשות כסף! הבעיה היא עתיקה, עתיקה מאד. העברי ידע עליה עוד לפני שהציב את כף רגלו על אדמת כנען. אז, לפני שהספיק עוד לזרוע את שדהו לראשונה, לטעת את הכרם ולחשוב על דפוסי החברה העומדת לקום, הוענק לו אמצעי בולם, אשר, לו היה משתמש בו בקפדנות, בהתאם להוראות, היתה חברתו חברת מופת, נקייה מחומרנות מסאבת, למרות העושר הרב והשגשוג הכלכלי השופע.

לאמצעי זה קוראים... ביכורים.

זוהי טכניקת בלימה פשוטה, ערכה היה רב במערכת החינוך העצמי של החקלאי העברי, במלכות ישראל הראשונה, היא היתה תרומה חשובה ביותר לדמות החברה כולה, למרות, שמבחינה מעשית, אין חייבים בה בזמננו, הרי עקרונותיה ברי תוקף גם כיום, לא פחות מאשר באותם ימים קדומים. ואולי אף ביתר שאת.

ואלו הן הוראות הביצוע:

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא וכו' " (דברים כו, א-ב).

להתנחלות ולהתיישבות בארץ, קדם צוו לקיחת ראשית פרי האדמה, וכך מתאר רש"י את צורת קיומה של מצווה זו:

"אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימן ואומר: הרי זו ביכורים".

כלומר, אדם יורד לשדהו, לאחר חודשי עמל, אחרי ימים ארוכים של זיעה ומאמץ, של חרישה וזריעה, ניכוש ושמירה, יורד ומבחין בניצני פרי העבודה הקשה, חש בכל הלב המתרחב את גאוות הקניין והרכוש. ואז, רצונו עז לקטוף את התאנה ולבלוע אותה ככה, שלימה. אבל, במקום זאת... הוא כורך גמי מסביבה. הוא יודע שאינה שלו.

זוהי הכנעת יצר מאין כמוה, מכריז הפרשן האברבנל: "כי הביכורים חביבים מאד אצלו". אמנם כן, בכפייה העצמית הזאת הפסיד אדם זה את התאנה שבכרה לפני השאר, את אשכול הענבים הראשון וכו', אך בעצם ה"הפסד" זכה לאיזון, להגדרה מציאותית יותר של המושגים: רכוש וממון. המרחק ששמר מן הרכוש החומרי – אף כי בכוח הצו – מנע ממנו את ההשתעבדות לו, העניק לו שליטה עליו והוא נשאר חפשי ומשוחרר, מחוץ לחבלי קסמיו. לאחר השלב הראשון, שהיה לבטח הקשה ביותר, נטל החקלאי של אז את הביכורים, שם אותם בטנא ועלה איתם לירושלים אל מקום המקדש. ובעוד הסל על כתפו נשא נאום. נאום, אשר העיד על אופי הנואם ובו זמנית גם עיצב את נשמתו.

נאום קצר, הכולל בקרבו את כל המרכיבים של "מצב האומה" ושל ההיסטוריה שלו, מן הימים של טרם שעבוד מצרים, דרך הגאולה מן הגלות ועד השיבה אל הארץ.

יושם נא לב במיוחד לפסוק הבא, בדבריו של החקלאי, מביא הביכורים:

"ועתה, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'. והנחתו לפני ה' אלוקיך והשתחווית לפני ה' אלוקיך" (שם י).

וכן לפסוקים הבאים:

"כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לנו" (שם ג')... "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה' " (שם, י).

"באתי" – אמר האיכר מביא הביכורים, גם לאחר מאות שנות התנחלות. לא "אבותיי באו" אלא – "באתי". לא על "נחלת אבות" דורכות רגלי, לא מולדת מובנת מאליה היא לי, הארץ הברוכה הזאת, כי אם מתנה המתחדשת מידי שנה בשנה, אשר תמיד אני בא אליה. ומוסר את ראשית הפירות אשר נתת לי.

אלו יסודות הנאום. נאום, אשר אם נישא בכוות הלב, דוחה הוא כל שיגרת חיים מעייפת. בכוחו להציף את הישות כולה, ברגש הכרת תודה עמוקה, היפה והמשמחת מכל הרגשות הטבועים בנפש האדם. ואז:

"והשתחווית לפני ה' אלוקיך ושמחת הכל הטוב אשר נתן לך וכו'" (שם, י-יא).

כך עמד אז, כל יחיד ויחיד בעם ישראל, מזדהה הזדהות גמורה עם עמו ותולדותיו. חי מחדש בלבו את חווית קבלת הארץ. ותוך וויתור על ראשית פרי העמל, למד בצורה מוחשית להכיר תודה, לשלוט ברכושו, לשמוח בו בלא בקשת חידושים מתוחכמים שיגרמו לשמחה – מחוצה ללבו.

ומיחידים כאלו, בהצטרפם יחד, יכולה לצמוח חברת מופת. ומה נותר לנו אביוני הדורות, למקרא חוזר של פרשה יפה זו? – רק געגועים וקרעי חלומות, אך בהם עצמם קורטוב מן המרפא.