רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

פרשה ולִקחה

מושגים מעולם אחר

מצורע (ויקרא יד-טו )

מאת Tzvi

"וטמאו הכהן צרעת היא" (ויקרא יג, ח)

אנו ממריאים בפרשת שבוע זה אל פלנטה אחרת, אל מדינת אוטופיה, אל אטלנטיס רוחנית, שם, מזומנת לנו פגישה עם ציוויליזציה מוזרה, שמערכת מושגיה שונה בתכלית מזו שלנו. זו מערכת, שבמרכז אורח חייה ניצבת… הצרעת, כתמרור אזהרה, אדיר השפעה.

הנה, כך הם פני הדברים:

"אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו… וראה הכהן את הנגע… ומראה הנגע עמק מעור בשרו – נגע צרעת הוא… וטמא אתו. ואם בהרת לבנה היא… והסגיר הכהן את הנגע – שבעת ימים… והנה הנגע עמד בעיניו… והסגירו הכהן שבעת ימים שנית… ואם פשה תפשה המספחת בעור… וטמאו הכהן צרעת היא" (ויקרא יג, ב-ח).

קטעי פסוקים אלו הינם מדגם של הנושא כולו. המילים "נגע", "צרעת", "בהרת", "ספחת" ועוד, הן צורות מגוונות של שינויי עור ורקמות, שחלו לפתע בעור בשרו של האדם. בהבחינו בהם, עליו לפנות אל הכהן. הלה, בודק את המקום המנוגע ומחליט, בהתאם לתנאים, אם לטהרו או לטמאו. אם טהור הנגע, נשלח האדם לביתו. אם קיים חשש לטומאה, מטיל עליו הכהן הסגר לשבעה ימים, עד לבדיקה חוזרת. ואז, אם נטמא: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (שם, מו).

שתי הפרשיות – תזריע ומצורע – עוסקות, כמעט לכל אורכן, בדיניה המרובים של הצרעת, כל סוגיה מתוארים שם. החל בזו הפוגעת בגופו של אדם, ועד לזו, המשחיתה את בגדיו או המכתימה את... קירות ביתו.

בטרם נסביר פרשה משונה זו, ונעמוד על פשר התופעות הכרוכות בה, נרחיק ממנה את קורי הדעות המשובשות, שדבקו בה.

חוקרים לא מעטים ראו במערכת זו תקנות סניטריות גרידא, הבאות להגן על בריאות העם. אכן, עלול המבט השטחי להוביל למסקנה זו. מחלה איומה זו הטילה את מוראה על אוכלוסיות תבל גדולות עד לעבר הלא רחוק. חובת הכוהנים, ששימשו גם כרופאים, היתה להרחיק את המצורע מחברת בני אדם ולבודדו, לבל ידביק בצרעת את סביבתו הקרובה. העובדה, טוענים חוקרים אלו, שמחלה זו כלל אינה מדבקת, לא היתה ידועה לעברים הקדמונים.

אולם, כמו במקרים דומים, גם במקרה שלפנינו, מפריך העיון המדוקדק בכתובים, סברות אלו מעיקרן.

הנה, מחייב המהלך ההגיוני לבודד כל חולה, שנתקף במחלה המדבקת והנוראה הזאת. אבל, אם צודקת התיאוריה הסניטרית, אזי נוהגת פרשתנו בצורה חסרת אחריות. קראו נא את הפסוק הבא:

"ואם פרוח תפרח הצרעת... וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע... וביום הראות בו בשר חי – יטמא" (שם, יב-יד).

דברים מוזרים. הפסוק קובע ברורות, שרק חולה, שהצרעת פגעה בחלק מגופו – טמא. רק אז מחלתו מדבקת, והוא נשלח אחר כבוד אל מחוץ למחנה. אולם, אם פשטה הצרעת בכל גופו, מתירה לו "הרפואה העממית" של משה, להמשיך לחיות בחוג משפחתו וידידו, כאילו מאום לא קרה, האיש טהור, והוא לא ידביק איש בצרעת.

כלום הגיוני הדבר?

תיזת "הצרעת כמחלה מדבקת", עומדת בסתירה גלויה כמעט לכל הלכה מן ההלכות בנידון.

לדוגמא:

אם התגלה הנגע באדם, בעת העלייה ההמונית לרגל לירושלים, דוחים את הסגרתו ובידודו עד לאחר החג. כלומר, מותר למנוגע להסתובב בקהל ולהדביק את ההמונים, המצטופפים בחוצות ירושלים.

צרעת זו מפגינה גם שיגיונות מעניינים. אם היא פוגעת בבן עם אחר, החי בארץ ישראל, אם נראה הנגע בבשרו של גוי, טהור האיש, וצרעתו אינה מדבקת.

ברור, אפוא, שלא מדובר כאן במערכת מנע רפואית. מה גם שפרשנים דגולים – שהיו רופאים במקצועם – הצביעו על העובדה, שאין כל דמיון בין סימני הצרעת שבפסוקי התורה לבין מחלת ה"לפרה", הצרעת המוכרת לנו.

ואם כן, במה מדובר בפרשה? מה פישרה של צרעת זו, על הלכות הטהרה וטומאה שלה?

כאן, בנקודה זו, מתחוללת הפגישה עם התרבות האחרת. תרבותה של חברת עילית בלתי מוכרת לנו. הצרעת, אנו יודעים, פגעה בשניים מגדולי האישים המקראיים: במשה ובאחותו מרים. בשני המקרים זוהתה גם הסיבה להופעתה: חטא לשון הרע.

על כן, הגיעו חז"ל למסקנה הבאה:

"ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו... אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "זאת תהיה תורת המצורע? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע". (מסכת ערכין טו, ב).

גישת החכמים מעלה מעל פני השטח את אחד מיסודותיה של תורת ישראל. זו הידיעה, שהתופעות החומריות הינן רק חלק מן ההתרחשויות על פני תבל. על ידן ובמקביל להן, קיימות גם תופעות רוחניות, שאינן ניתנות לתפיסה חושית, חומרית. ולא עוד, אלא בתופעה החומרית הגלויה לעין, משתקפת התופעה הרוחנית, העומדת מאחוריה.

גם הצרעת המקראית שייכת לקטגוריה זו. אף הופעתה המוחשית על בשר האדם מהווה ריאקציה לנגע לשון הרע, שדבק ברוחו (מדוע דווקא חטא לשון הרע, הוא נושא לדיון נפרד).

אולם, לימדונו חז"ל, אין זה חוק טבע, הפוגע בכל אדם בשווה. זו הפריבילגיה של הגדולים, המיוחדים, אנשי העילית. קיימים יחסי גומלין בין הגוף והנשמה. ככל שרגישותו המוסרית של האדם גבוהה יותר, משתקף הדבר היטב גם בגופו, המשמש כסיסמוגרף רגיש ביותר לכל רעד של חטא. כמקבילה קלושה, נציין את האדם בעל העור הרגיש, הסובל מאלרגיות, משינויי מזג אויר וממגע חומרים כימיים, יותר מאשר רעהו בעל "עור של פיל".

על כן, אין פלא, שנשמותיהם הנקיות והטהורות, מכל רבב חטא, של משה ומרים, לדוגמא, נפגעו קשות אף מצל צילו של דיבור לשון הרע, עד כי פרחה בגופם הצרעת. הופעתה זעזעה את כל מיתרי לבם והשיבה אותם אל טהרתם. משום כך, ראו בני העלייה ברכה בקיומה של תופעת הצרעת, כפי שמצאנו בתלמוד על הפסוק "ונתתי נגע צרעת" (שם יד, לד):

בשורה היא להם שנגעים באים עליהם" (מסכת הוריות י. א).

כי להם היתה זו בשורה טובה. להם, אנשי חברת העילית, שהיתה נקייה, בדרך כלל, מחטאים חברתיים, אשר יחסי אנוש ששררו בינם לבין עצמם, משופרים היו עד בלי האמן. איש במשטר ההוא כלל לא דיבר סרה ברעהו. על כן הפיקו תועלת גדולה מן העניין. אדם נכשל בחטא של מה בכך (ומה הוא בעינינו חטא לשון הרע?), ביישה אותו הצרעת לעיני כל. אף הוא שמח בהופעתה. היא מנעה ממנו את האפשרות להסתיר את חטאו, לעסוק בהצדקה עצמית ולהמשיך להידרדר, עם אמצעי מנע כאלה, קל היה לחברה ההיא לשמור את רמתה המוסרית. חשוב להזכיר: כל פרשת נגעים והופעתם הינה תגובה רק לחטאים חברתיים.

במסכת סנהדרין (דף עא, א) נאמר:

"בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב, דרוש וקבל שכר".

דעתם של חלק מחכמי ישראל היתה, שמעולם לא העפיל העם אל התנאים המוסריים, שאפשרו את הופעת הנגעים בבתים, כמגננה מפני הידרדרות בעטיו של חטא. נשמתו (ונשמתנו) מכוסה היתה בחלאת חטאים עבה, מצופה בעטיפות צידוקים, תיאוריות והונאות עצמיות, כך שאף הלב לא הזדעזע (והגוף הלא אינו אלא השתקפותו). זו התיזה של ה"אז מה" ("אז מה אם הבטחתי", אמר פעם ראש ממשלה בישראל, "הלא לא הבטחתי שאקיים"; "אז מה אם סדרתי אותו", "אז מה אם לא אמרתי אמת"), המונחת ביסוד חיינו.

ואם כן, מדוע כה האריכה התורה בדבריה על הנגעים, עד לניתוח הנושא לפרטי פרטים?

"דרוש וקבל שכר".

דרוש נושא זה, אומרת התורה, דרשהו עד מיצויו. דע, כי בעמקי המציאות מונחת תרבות חיים גבוהה מזו שלך. שם, אפילו דיבור רע אחד הוא נגע ממאיר. עליך לחשוף תרבות זו, לשאוף אליה, לחיות לאורה. והיות והיא הוצגה לפניך, הרי שבידך לכובשה ולהופכה לאורח חייך – אם תרצה. אורח חיים, שבו גם המציאות החומרית תהיה כפופה למעשי רוחך.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן