רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

פרשה ולִקחה

אין יחיד חוטא

כי תשא (שמות ל:יא-לד:לה )

מאת הרב משה גרילק

"ויעשהו עגל מסכה. ויאמרו אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב, ד).

יש משהו שמאוד מטריד אותי בפרשת העגל.

מהו?

הבה נאמר שאני מבין פרשה זו. הבה נאמר שעתה, לאחר לימוד, עיון והעמקה מאומצת בדברי גדולי המפרשים, קלטתי שמץ ממהות החטא, אשר גרר אחריו תוצאות כה חמורות לעמנו. אבל, מה עם הפרופורציות?

למה כוונתך?

בוא נתחיל מסוף הסיפור העגום. מן הרגע בו הבחין משה, שירד מן ההר ולוחות הברית בידו – בעגל ובמחולות. מן הרגע בו נוכח לדעת שהעם פרוע הוא ומשתולל (שמות לב, כה). באותו רגע מספר לנו הכתוב שתגובתו היתה:

"ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר: מי לה' אלי! ויאספו כל בני לוי ויאמר להם: כה אמר ה'... שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו... ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש" (שם, כו-כח). אתה יורד לסוף כוונתי?

לא.

שלושת אלפים נהרגו בעוון חטא העגל. כלומר, חצי אחוז מעם ישראל (אם ניקח בחשבון רק את שישים ריבוא הגברים מבן עשרים שנה ומעלה). ואם זה הוא מספר החוטאים, מדוע רצה האלוקים לאחר מכן להשמיד את העם כולו, בגלל חטא זה? הלא כך אמר האלוקים למשה כשעוד שהה במרומי הר סיני:

"לך רד כי שיחת עמך... ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שם, יא). האין זה מוזר שחטאם של בודדים מושלך על העם כולו, בצורה כה קיצונית?

המספר שלך אינו מדויק. בהמשך הפרשה נאמר: ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל..." (שם, לה), כלומר, מדובר בהרבה יותר מאשר שלושת האלפים שנפלו בחרב בני לוי.

טוב, אתה יודע מה?! אני לא יודע בדיוק מה היה מספר הניגפים כעונש על חטא זה. אם כי ברור שלא מדובר במאות אלפי בני ישראל. אבל מה עם שבט לוי? הלא שבט זה כלל לא חטא. הרי הפסוק מדגיש: "ויאספו אליו כל בני לוי" (שם, כו) ומן המלה "כל" הסיק התלמוד במסכת יומא (דף י), שכל השבט היה כשר ונקי מן החטא הזה. ואם כן, מדוע רצה האלוקים לכלות גם אותו?

תבין, אני לא שואל כעת על עצם המושג של עונש על חטא, במיוחד לא על עונש המוות, שהאלוקים גוזר. מושג זה לגבי – ברגע זה – הוא נתון מקראי, שלא עליו אני דן כעת. כרגע אני רוצה להבין את הפרופורציות. החצי אחוז יחטא ועל כל העדה יקצוף האלוקים? האם כפרת החטא פירושה חיסולם של כל מאת האחוזים.

תראה...

רגע, עוד לא גמרתי. חוסר פרופורציות זה הוא, לכאורה, קו בולט בכל הענישה האלוקית במקרא. בוא, דפדף אתי אל חטא המרגלים. האם שם לא חוזר הסיפור על עצמו? עשרה מתוך שנים עשר המרגלים מוציאים דיבת הארץ רעה, העם מקבל את דעת הרוב (דמוקרטיה, לא?! "אחרי רבים להטות"?!) ומה משמיע שם, בפרשה ההיא, האלוקים באוזני משה:

"אכנו בדבר (את עם ישראל) ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול..." (במדבר יד, יב): ושוב, האם קיים יחס בין החטא וענשו? האין זה מוגזם?

תראה, ההסבר הוא...

חכה, הדוגמא הבאה מביכה עוד יותר. במקרה זה הסתירה בולטת במיוחד. שם רק אדם אחד חטא בפועל, ואילו חרב העונש התהפכה על ראש העם כולו, הרשה לי לקרוא באוזניך. תודה!

ובכן, זה היה אחרי כיבוש העיר יריחו על ידי יהושע. בצו האלוקים הודיע יהושע לעם ש"והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה'" (יהושע ו, יז). כלומר, אסור לבוז אותה, אסור לקחת שום דבר מן השלל. הכל מוחרם. והנה תראה מה נאמר מיד בפרק שאחרי זה: "וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי מן החרם ויחר אף ה' בבני ישראל" (שם ז, א).

וזה עוד לא הסוף. צבאו של יהושע נערך לקרב על העי, ובפעם הראשונה בתולדות צבא זה, נפלו שלושים ושישה איש (שם, ה). המשבר היה גדול. יהושע קרע בגדיו, וכל העם מתאבל ונשא תפילה לאלוקים. שים לב לתגובת האלוקים, כפי שמופיעה בפרק זה:

"...למה זה אתה נופל על פניך? חטא ישראל, וגם עברו את בריתי... וגם לקחו מן החרם, וגם גנבו, וגם כחשו, וגם שמו בכליהם" (שם, יא).

אתה מבין מה מתרחש כאן? הלא אם נבודד פסוק זה מן המתחולל, ונתבונן רק בו, נגיע למסקנה שהעם כולו משתתף בהילולת חטאים לעילא. מה שהתברר למעשה הוא: שאדם אחד, אחד בלבד, לקח מן החרם, ואיש לא ידע עליו (הלא רק בגורל גילו מיהו החוטא!). ובעטיו של חוטא זה, נפלו שלושים ושישה חיילים חפים מפשע, שכלל לא ידעו על החוטא. ולא עוד, אלא כל העם נאשם בחטאו של יחיד זה. אתה מבין את זה? הענשה קולקטיבית זו, בה אלו שאינם אשמים משלמים מחיר נורא, בגלל סטייתו של היחיד. האם זהו משפט צדק? ועוד צדק אלוקי? זכור! לא עצם המושג עונש מעניין אותי ברגע זה, כי אם היקפו וממדיו הנראים מוגזמים.

טוב שהעלית דוגמא אחרונה זו. הניגוד הבולט במקרה זה, גם בפסוקים עצמם, טומן בחובו את הפיתרון. הפרשנות הקלאסית נדרשה לבעיה זו. וזה דרך אגב, מלמד שלא חדשת דבר בשאלתך המודרנית. אכן סתירה זו בין החטא בפועל, כפי שנגלה לנגד עינינו, לבין מימדי העונש, הביאה את הפרשנים למסקנה החשובה הבאה המנוסחת בפי אחד מהם כך:

"מודיע כי כל ישראל קשורים בגוף אחד, עד שכל איש ואישה מהם ייחוסו אל הכלל כייחוס איבר אחד מן הגוויה אל הגוויה, וכמו שעל ידי הפסד איבר אחד יתהווה חולי, או מום בגוף כולו, כן במה שלקח עכן מן החרם, נחשב כאילו מעל העם כולו" (מלבי"ם שם ביהושע על הפסוק).

לא הבנתי...

זה פשוט! אין אדם חוטא בתנאי בידוד. בכלל, כל מה שאדם עושה, הוגה, חושב ומדבר מושפע מן האקלים החברתי בתוכו הוא חי, ולא עוד, אלא, גם הוא משפיע על יצירתו של אותו אקלים ושל אותן נורמות. אתה מבין?! הדינמיקה הקבוצתית מלמדת שבחיי החברה אין מצבים סטאטיים. כל אדם בחברה פועל עליה ונפעל ממנה – כל הזמן.

פילוסופיה. אני רוצה הסבר פשוט וקונקרטי.

הפילוסופיה היא תמיד הבסיס להסבר הקונקרטי. טוב, נחזור לסיפור של עכן, שם נאסר מפורשות לקחת מן החרם. לו היה צו זה החלטי בעיני כל העם, עד כדי כך שהיה מזדעזע מעצם המחשבה להפר אותו, כמו למשל, שמזדעזע האדם המצוי מן המחשבה שהוא ישרוף למוות משפחה שלמה סתם כך – כי אז עכן לא היה מעז לעבור על הצו המפורש ולשלול שלל. האווירה העוינת כלפי מעשה זה, ההזדעזעות הרגשית של כל העם מפני אפשרות לעבור על דבר ה', היתה מוקרנת מעצמה על האקלים החברתי כולו. הזדעזעות רגשית זו היתה מחשמלת את האוויר ואת האווירה במחנה בני ישראל – גם בלי מילים. הכל היו חשים בגלי הקול הסמויים, המוליכים ללא הרף את האזהרה החמורה מפני החרם שהוטל על העיר יריחו. הזדעזעות זו היתה משמשת מחסום יעיל גם לשוליים החברתיים, הללו שרגשותיהם אינם אציליים או דתיים כל כך. ואם אנו מוצאים, שעכן העז לעבור בפועל על החרם, מלמד הדבר גם על החברה כולה, בתוכה חי. כמובן, איש ממנה לא היה עובר על צו ה' המפורש. אבל ככל הנראה בליבו פנימה לא החשיב איסור זה "כ"סוף העולם". יוצא, אפוא, שכל פרט ופרט בעם אשם בחלק כלשהו במעשה של עכן. כולם השתתפו בנטילת אדרת השנער ושאר הפריטים מן החרם. מובן?! כי אין יחיד חוטא.

ראה כיצד עקרון הקולקטיביות פועל. שים לב למתרחש בחברה שלנו היום. התבונן רק בפרט אחד של המתרחש. כוונתי לגלי הירידה הבלתי פוסקים של אנשים צעירים מהארץ, בה נולדו, עליה לחמו, ואליה הגיעו הוריהם בנושאם בלבם את חזון שיבת ציון. מה קרה פתאום שהצאצאים בועטים בחזונות הללו ויורדים מן הארץ? הכל מודעים לאסון. רבים גם מצליחים לזהות את אשמתם הם. את אשמת החברה כולה. אשמת כל אלו, שאינם רוצים לרדת מן הארץ. ובכן, איך כל הוויית החיים בארץ תורמת לכך מן התשתית?

פשוט יותר. כל צעיר בארץ יודע שהעיקר זה "להגיע למשהו". ו"להגיע", הכוונה – מבחינה חומרית גרידא. ההישגיות והקריירה הם בראש סולם העדיפויות של כל אם יהודיה טובה, הדואגת לרווחת צאצאיה. הכל דבקים ביעד המשרה המכניסה, המכונית הנוספת, הקוטג' ברעננה, או דירת היוקרה במגדלי דוד וכדומה. זהו האקלים החברתי. סמלי סטאטוס אלו, ואחרים, מוקרנים בעצמה ללא הרף אל תודעת כל אדם בארץ. ואם זה הוא העיקר, האם אין הוא מצוי בשפע רב יותר בארצות חוץ?! האם באמת מס השפתיים המשולם ל"ערכים", ל"ציונות" וכדומה מסוגל לעצור את הנהירה החוצה?!

אני יודע. לא חידשתי דבר. רציתי רק להסביר לך דוגמא קונקרטית, שאין חטא פרטי. החטא הוא תמיד קיבוצי. ההבדל בין איש לרעהו הוא באיכות החטא, עד כמה מוכן הוא לצעוד בנתיב המפותל שלו. האחד יחטא רק במחשבה, ואילו רעהו – גם במעשה. אבל גם החטא בפועל מתחיל מן המחשבה הכללית, ה"מטהרת" בכך את עצם האפשרות שהבריות יכשלו בחטא עצמו.

זהו, ידידי, ביאורן של פרשיות אלו. זה גם מה שקרה בחטא העגל. העם הקרין סלחנות מה כלפי סטיות של עבודה זרה. היה זה בדקות הלב, שלא נראה כלפי חוץ, אף לא נשמע בראש חוצות. אולם הלבבות קולטים זה את זה בשפה לא נשמעת, ומשפיעים זה על זה. ואם המרכז, החלק העיקרי של העם נגוע, אין פלא שהדברים באים לידי ביטוי בשוליים, בקרב אותם בריות שמחסומי מצפונם דקים ביותר. על כן, בחטא העגל חטאו כולם. ומידת הדין האלוקית, מגובה מבטה, יודעת את השקלול הנכון, שגרר אחריו את הגזירה הנוראה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן