"וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו"'(בראשית, כח':11)

יעקב שוכב ומהרהר, ברכתו של אביו עדיין מהדהדת באזניו:

"וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים" (שם:3)

יודע כי כבר איננו אדם פרטי, על כתפיו הוטלה משימה להעמיד עם, עם נושא בשורה, יודע כי עכשיו הגיע השלב שבו אמורים להיוולד שנים עשר ילדים, שנים עשר שבטים,

והוא שואל את עצמו: האם אני ראוי למשימה הכבירה הזו?

איך אדע כי באמת אני הוא זה שייוולדו ממנו שנים עשר השבטים?

הוא לקח שנים עשר אבנים, ואמר, אם אקום בבוקר, ואראה כי השנים עשר הפכו לאבן אחת, אבין כי אכן הגיע הזמן, ואני הוא ראוי .

הבוקר אור, לא שתים עשרה אבנים בודדות היו שם,

הייתה שם אבן אחת.

"וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֨בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ". (שם:18)

ויעקב ממשיך הלאה, ליבו טוב עליו, ורגליו קלות. בשורה טובה התבשר.

הוא מתקדם במסעו, ועל יד הבאר בשדה, זו שאבן גדולה על פיה,

הוא פוגש את רחל.

בגלל הקשר הנפשי שחש אליה מיד, הרגיש שהיא זו שאיתה ימלא את השליחות,

שיחד יקימו את דור ההמשך, שביחד יולידו שנים עשר ילדים.

הדברים התגלגלו אחרת, לבן מערים על יעקב,  ובלילה שאמור היה להיות  חתונתם של יעקב ורחל, במעמד כל אנשי המקום, יעקב נושא לאשה את לאה, "וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה" (כט':25)

שלוש שאלות קשות מעלה הסיפור הזה.

שאלה ראשונה לרחל: את קבעת עם יעקב סדרת סימנים, כדי שלא יתכן מצב שבו אישה אחרת תעמוד תחת החופה, בגדלות נפשך גילית ללאה את הסימנים, כדי שלא תיכלם בלילה. רחל,  את הרי יודעת שלכל לילה יש בוקר, ובבוקר אחותך כן תיכלם?

שבבוקר היא תהפוך לאשה השנייה, הפחות אהובה?

האם לא הרבה יותר נכון היה להמליץ לה לברוח למקום אחר, לפני שכופים עליה להינשא לאדם שלא רצה בה?

שאלה שניה ללאה: איך היית מוכנה להסדר שכזה?

ושאלה שלישית ליעקב:  הרי יכולת לומר ללאה בבוקר - 'התכנית הייתה שתהיי גיסתי ולא אשתי.

אמרתי לאבא שלך "הָבָ֣ה אֶת־אִשְׁתִּ֔י כִּ֥י מָלְא֖וּ יָמָ֑י" (כט':21) אשתי רחל, ולא את,

אני באמת מצטער על מה שקרה, ואני מאחל לך חיים טובים בהמשך, אבל אני כותב לך ברגע זה גט, מכיון שאלה לא נישואין של אמת ואהבה, אלא "מקח טעות"!'

אבל היה כאן משהו אחר,

היה כאן משהו גדול, שיעקב ורחל ולאה הרגישו אותו, זה לא היה  מפגש רגיל,

לקשר הזה היה הרבה יותר עומק מאשר מפגש רגיל של זוג שמבקש להינשא,

יעקב קם בבוקר ורואה את לאה, ומבין ששנים עשר האבנים שהתאחדו לאבן אחת, הם רק סימן לו, ראש המשפחה, אבל שניים עשר הילדים לא יכולים להגיע מאם אחת.

יש פה הרכב מאוד מדויק:

יעקב ורחל ולאה, מקריבים את חייהם האישיים למשימה הזאת, שהתורה מעידה כמה לא הייתה פשוטה, ומעמידים ביחד משפחה גדולה.

עם ישראל הוא עם שהשוני בין הפרטים הוא המאפיין אותו,

שיש לו הרבה קולות והרבה גוונים, הרבה צבע והרבה מתיקות.

ארבע אימהות ילדו את שניים עשר השבטים, וכל אם תרמה לעם המתהווה את אישיותה וייחודיותה.

האבא היה אחד, המטרה נשארה אחת, וכל אחד מסר אליה את מתנותיו הייחודיות.

שניים עשר שבטים ביקשו לבחור השבוע בירושלים את ראש העיר שלהם, אולי שוכחים בלהט ובקדחתנות השעה כי למרות שאנחנו שנים עשר שבטים, ושנולדנו מארבע אימהות, ואנחנו כל כך שונים זה מזה, בכל זאת יש לנו אבא אחד, וכולנו אחים, וכשאח נגד אח, המנצח תמיד מפסיד.