לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בשלח(שמות יג:יז-יז:טז)

אוכלי המן

 

"נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתּ, נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ.

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". (שמות טו':13)

האקורד האחרון של שירת הים נדם, אך הוא ממשיך להדהד עד היום.

שלושת אלפים שלוש מאות ושלושים שנה אחרי, גם סגן נשיא ארצות הברית מייק פנס, אמר מעל בימת הכנסת,

כי עוצמת האמונה וכוח התקווה הם שנתנו ליהודים את הכוח לקום שוב מעפר, ולשוב אל הארץ הזאת, זו ששרו עליה

על שפת הים, שבה "מִקְּדָשׁ ה'" נישא בירושלים, ולהקים בה מדינה ביום אחד.

"עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה" (שם,2)

 

הכל חזר לקדמותו.

"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר."

המסע אל הארץ המובטחת מתחיל.

ממשיכים למָרָה שם מתקו המים המרים, ומשם לאֵילִים שם חנו בצל שבעים התמרים ושנים עשר המעיינות,

ואז בדיוק כאשר חלף חודש מאז יצאו עם ישראל ממצרים, בחמשה עשר לחודש אייר, נגמר הלחם.

אין לחם.

אין.

 מסביב מדבר יבש וצחיח, גם אם ירד גשם היום, עוד ימים רבים עד שיוכלו להכין מהחיטה שתצמח לחם.

לכל העם הגדול הזה, נשים גברים וטף, אין לחם.

והאנשים בפאניקה.

"וַיִּלּוֹנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב".(שמות, טז':2-3)

איך יכול עם שיצא עכשיו ממצרים וראה וחווה את כל הניסים הגדולים, עין בעין, לרדת לרמה כזו של האשמות וטענות?

יש בכלל אמת בטענות שלכם?

אתם רציניים, עם ישראל?

חשבנו שסבלתם, ומיררו שם את חייכם, ועינו אתכם בפרך בעבודה קשה בבית ובשדה, האם באמת ישבתם שם על סיר של בשר?!

אם נחשוב על זה, סיר הבשר נמצא במטבח החם והמחניק, זה הסיר הכבד שתחתיתו מפויחת, שבו נתח בשר משובח,

מבעבע לאיטו במשך שעות, ומבשלת מיוזעת ששרווליה מופשלים משגיחה עליו, שלא יקדיח תבשילה.

סביבה העבדים והשפחות שנושאים וסוחבים, מקלפים וקוצצים, שסרים למשמעתה וממלאים את פקודותיה.

האדון המדושן לא יושב על סיר הבשר, הוא מקבל את ארוחותיו בטרקלין הממוזג, בצלחות חרסינה עדינות וסכום מכסף,

על מפת פשתן מעומלנת.

הוא לא ראה את הסיר מימיו, והוא בכלל לא יודע איך נראה הסיר הזה.

עם ישראל לא אומר 'היינו במצרים ואכלנו כמו מלכים', אלא: כל החודש הזה ריחפנו, ראינו ניסים עין בעין,

שרנו איתך על הים, שרנו על המקדש ועל הארץ העתידה, החלום כל כך יפה, העתיד כל כל כך מרגש,

ורק דבר אחד מפריע לנו,

הבוקר קמנו ואין לנו אוכל לתת לילדים שלנו!

במצרים לא דברו איתנו על העתיד, היה שם בכלל עתיד? חיינו את הרגע,

"ר' אלעזר המודעי אומר עבדים היו ישראל למלכים במצרים, יצאו לשוק נוטלין פת, בשר ודגים וכל דבר, ואין כל בריה

מוחה בידם. יוצאין לשדה נוטלים ענבים ותאנים ורימונים וכל דבר, ואין בריה מוחה בידם".(מכילתא)

נכון שסבלנו נוראות ועבדנו קשה, והחום והתנאים היו בלתי נסבלים, אבל היינו בשטח, בשדה, באספקה ובפינוי,

הייתה לנו האפשרות לקבל את העצמות מהסיר, תמיד יכולנו לקחת משהו מכל ארגז, ולא מיחו בידינו.

ידענו שמהשאריות או מפסולת המטבח של פרעה, נוכל להביא הביתה משהו לילדים.

הרבה יותר קל להיות עבד שמקבל את המנה הדלוחה אך המובטחת שלו מהאדון בסוף היום, מאשר להיות בן חורין

ששר שירי גאולה ואמונה, וצריך לשאת עיניים אל השמים ולבטוח ולהאמין כל יום מחדש, שהאוכל אכן בוא יבוא.

כמה קל לדבר על חזון, כמה קשה לחיות אותו במציאות.

 אלוקים לא כעס על בקשתם הלגיטימית, אלא סגנון הבקשה הוא שהיה לקוי.

הוא מחיה ומקיים, אז והיום,

שהחיינו וקיימנו אמר מייק פנס.

הוגה בעלגות מה את המילים הזרות לו,  ובעצם יוצק מבלי דעת משמעות חדשה למילים- 'קיימנו' - כי עמנו.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם,

וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (שמות טז':4)

חודש עבר מאז היציאה, ה'לֶחֶם לָשֹׂבַע' ו'סִיר הַבָּשָׂר' שלכם, הם שובע וסירים של עבדים, ניסיון כלכלת המדבר

היומיומית יבנה בכם קומה חדשה.

והמן הוא אחד הכלים ללימוד ויישום התורה שקמעא קמעא אתם לומדים כאן בדרך, בדרך אל החירות.

 

24/1/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub